נדבקתי

נדבקתי

בימים בהם כולנו בורחים מלהידבק, אני בוחרת להידבק בכוונה, להיות חולה קשה, כזו שלא תתאושש מזה לעולם, כזו שתסרב לאישפוז או להתחסן. יותר מזה אפילו, אני רוצה להפר את הסגר ולרוץ ברחובות ולהפיץ את זה הלאה לכולם – לזקנים, נשים בהריון, ילדים, בני משפחה וחברים.

זה לא וירוס רגיל, הוא יכול להתפשט אם רק נותנים לו מקום לכך ולעולם לא מחפשים לו מרפא – אופטימיות.

אתה מנסה כבר שנתיים להדביק אותי באופטימיות הבלתי נגמרת הזו שלך ואני בעקשנות המסורתית שלי מסרבת. לפעמים היא משתלטת עליי בלי כוונה, רק כדי להזכיר לי שהיא קיימת  ומחכה לי שאבחר להידבק ממנה.

חשבתי שעברתי יותר מדי חוויות ואנשים כדי שאתן לעצמי להידבק בה. מצד שני אני מפזרת אותה במומחיות לאחרים כאילו אין מחר. שופכת עליהם ממנה ומנסה לשכנע אותם בקיומה בדיוק כמו שאתה חי אותה, לא משנה מה אתה עובר.

ואז מגיע הקורונה – וירוס שמוחק את האופטימיות של כולנו בכל שעה ויום שעוברים ומכניס לחיינו את הפסימיות שאני מכירה מעולה ואיתה דווקא כבר למדתי איך להתמודד.

בעוד כולם מתרגלים לוותר על האופטימיות עם כל משדר חדשות והנחיות חדשות, משהו בי מתעורר מבפנים כמו איזה תא סרטני שמתעורר עם הטריגר הנכון. אולי זה בגלל שהתכוננתי כל חיי לרגע הזה, לגרוע מכל או שבעצם רוב חיי הכינו אותי לרגע הזה ועכשיו שהוא כאן, יש לי אותך ועל זה לא בניתי.

אז אולי אני לא אקפוץ מעכשיו ברחובות ואדלג משלולית לשלולית, אבל משהו מהאופטימיות המבורכת שלך הצליחה בסופו של דבר להדביק אותי ולמרות שאני כל הזמן יורדת עליך שלא יעזור לך עם האופטימיות הזו בנושאים ספציפיים, הפעם אני מאמינה לך שהכל יהיה בסדר.

האמת, שגם אם לא יהיה כל כך בסדר, הפעם אני בוחרת להאמין שיהיה טוב. למה דווקא עכשיו? אין לזה תשובה אחת.

אולי זה בגלל שאתה מוכיח לי כל הזמן בקטנות כמה אתה צודק ואני טועה, עד כמה שאני שונאת להודות בכך.

אולי זה בגלל שאנחנו עדיין עומדים כאן ומחייכים אחד לשני, אוהבים ומקווים לטוב, לכל סוג של טוב.

אולי זה בגלל שאנחנו יודעים שאין שום דבר שיכול באמת להרוס לנו את זה, לא משנה איך  ומתי זה ייגמר.

אולי זה בגלל שאני יודעת שאתה תמיד תהיה כאן, גם אם במרחק בטוח ממני.

אולי זה בגלל שאתה לימדת אותי את הדבר שהכי חשוב לי בחיים האלה, שאהבה אמיתית היא היא הדבר האחרון ששורד הכל – פצצות אטום, מלחמות עולם, שואה וגם את ה"מתוק" האחרון, את הקורונה.

אז תודה שהתעקשת, הנה נדבקתי ואני לא מחפשת לזה שום תרופה או חיסון.

 

הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.

כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט.

משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר.

לשיגעון שלי אין מרפא.