מחבואים

מחבואים

הימים ימים קרים.

רוח חורפית נושבת בחוזקה. מביאה איתה סופה שסוחבת מהחבל של מלכה השכנה את תחתוני הסבתא שלה.

תכל"ס היא צודקת. מה כבר יש לה לעשות? היא לא בגיל שאפשר להרים רגליים ולפנטז על בחור מסוקס, אבל עזבו, בעלה זה כבר סיפור אחר. גבר בגיל העמידה שכל היום מפנטז על נורית האדמונית, שמסתובבת בשכונה בלי חזיה. 

תמיד הוא אומר לה "נוריתה שלי, גם היום עקצו אותך הדבורים?"

והיא אף פעם לא הבינה על מה הוא מדבר, עד שנתן לה דבש ואמר לה: "תמרחי על החזה".

מאותו היום נורית נעלמה והוא נשאר עם הזקנה. 

הבטתי בזוג הזה, זקנים, זקנים אבל לפנינו. תמיד הם עם חיוך על הפנים, אומרים שלום ומחייכים. לא משנה מה מזג האוויר, או מישהו מת במושב הזקנים, הם תמיד מחייכים. 

אז דיברתי איתו, עם הזקן, ושאלתי אותו מה סוד הקסם שלו, ואיך זה שתמיד הם עליזים ומחייכים?

אז הוא ענה לי כך: "בני, אנחנו כבר לא צעירים, וכבר לא נחזור להיות כאלה. אז בשביל להרגיש צעירים אנחנו תמיד עושים הכל ביחד. אוכלים ביחד, ישנים ביחד, אוהבים ביחד, וגם משחקים משחקים." 

"משחקים משחקים?" שאלתי בתמיהה.

"כן. כמו של ילדים," ענה בחיוך וטפח לי על השכם. אתה מכיר את המשחק שמתחבאים וצריך לחפש?" 

"כן, בטח, מחבואים," עניתי כאחד שיודע.

"אז אני ואישתי שתחיה, משחקים במשחק הזה. היא סופרת  ואני מתחבא. אבל אז קרה משהו."

"מה קרה?" שאלתי בסקרנות. 

"הלכתי להתחבא באסם וכנראה שנרדמתי. יומיים שלמים חיפשו אותי ולא מצאו. עד שילד אחד צעק: "הוא כאן! הוא כאן!" 

רציתי להרוג אותו. עד שהיה לי שקט מאשתי...  מה, הוא לא יודע לשחק מחבואים?"

"הבנתי אותך," עניתי, וחיוך התעקל על פניי.

"נו, למה אתה מחכה?" שאל אותי הזקן. "לך, לך לאשתך ותתחילו לשחק."

מיד הלכתי, כי הוא גירש אותי עם המקל, ובדרך, בזמן שהלכתי הביתה, אמרתי לעצמי - זה רעיון מצוין. גם ככה היא בחרדה, אז אולי משחק קטן ישעשע אותה. 

בחדשות אמרו שמגפת הקורונה מתפשטת וצריך להתמגן. אז הלכתי בזריזות לבית המרקחת וקניתי אלכוג'ל, כפפות ומסיכה, ואפילו חלוק. 

נכנסתי הביתה קורן וצוהל. נשקתי לאישתי באוויר כי אסור להתנשק, ואז אמרתי לה: "מאמי חכי לי על המיטה. אני תיכף בא. אבל תלבשי את הדבר הסקסי השחור הזה, שקנית במכירת חיסול."

"בייבידול, מתוק שלי." 

"כן, זה."  אשתי עשתה כדבריי.

אבל איפה לעזאזל אתלבש? הרי היא תראה את כל ההפתעה. חדר המדרגות! זה רעיון מצוין.  מיד יצאתי לשם להתארגן, במוחי הקודח כבר עוברים סרטים, איך אני עושה איתה שמיניות באוויר.

"הו כן, תותח שלי, אתה מדליק אותי כל כך, עם המסיכה על הפנים. ואיזה אצבעות ארוכות יש לך, כן, כן, בדיוק שם, תגע. הו, קורנוני שלי מה שאתה עושה לי, רק הוירוס יעיד!" 

ובדיוק כשאני עם המכנסיים למטה, בא השוטר ואותי עוצר. "אדוני, זאת טעות! אני לא פדופיל. אני רק רוצה להפתיע את אישתי. הנה בוא תכנס, היא מחכה לי על המיטה עם בייבידול מ.."  לפתע חשכו עיניי. אשתי מתערטלת עם חייזר. 

"מה קורה פה??" שאלתי בבהלה. 

היא קפצה מהמיטה ועל פניה מסיכה, ואלי לחשה: "מה, זאת לא ההפתעה?" 

עיניי חשכו עוד יותר כשגילתי ש...

אשתי הזדיינה עם הזקן.   

... 

בימים אלה כשכולם נמצאים בבתיהם, אני מאחלת לכולם שתהיו בריאים, תחייכו, תצחקו,  והכי חשוב, שמרו על האחווה, ההומור והאופטימיות.

בואו נחבק את כולם ותזכרו; גם את זה נעבור.

קרדיט תמונה:  sam barber

סומק ארגמן

אישה ילדה פראית בנשמה. חולמת על שמיים חיה את האדמה. מנתבת את הדרך בין סופות וסערות. נותנת למילים להפליג בדמיון.