בעדינות רבה החזקתי אותה בכפות ידיי, רואה אותה בפעם הראשונה ובפעם האחרונה יחד. הבטתי בה בריכוז, בכאב. דמעה ועוד דמעה. פחדתי לגעת בה כשהיא כולה עטופה בשכבה לבנה ודם. העיניים העצומות שלה והגוף הדומם בידיי. כאב עז פילח את כל גופי. הנחתי אותה על המיטה המוכתמת בדם שלי ושלה וחיכיתי.
האחות שהגיעה בריצה לחדר שלי, נבהלה מהמראה של האישה הצעירה המביטה בתינוקת המתה שעל המיטה המוכתמת בדם. “מה את עושה?” היא גערה בי. “למה את לבד?” היא שאלה, ולא חיכתה לתשובה. במהירות אספה את התינוקת הקטנה שלי, עטפה אותה בסדינים המוכתמים ויצאה מן החדר.
****
ישבתי על המיטה, נקייה ורחוצה. לא היה לי מה לחפש שם יותר. התיק הקטן שלי כבר היה ארוז כשהוא מכיל כמעט שום דבר. הרופא ניגש אלי, גרר כיסא מקצה החדר והתחיל לדבר. הבעל שלי הגיע מתנשף לחדר עם שתי כוסות קפה מהמכונה ועם מילות התנצלות על האיחור. הוא הושיט לי כוס קפה אחת ואני, בחיוך רפה, הודיתי לו על המחווה.
“בואו שבו רגע, אני רוצה לדבר איתכם על מה שיקרה בהמשך.”
לא הבנתי על מה הוא מדבר, איזה המשך?
החיים שלי הרי נעצרו ברגע שאבחנו את העוברית כלוקה בתסמונת הקשה. החיים שלי נשאבו מגופי ברגע שבו החדיר הרופא מחט עם מי מלח לליבה הקטן. “חייבים להמית את העובר בטרם ייוולד, שהרי יש סיכויי שייוולד חי, ואז לא נוכל לעשות כלום,” כך הסביר לי, כשישבתי מולו ביום המיועד ללידה המוקדמת.
“ואם העוברית שלי תיוולד חיה? מה יקרה אז? למה להמית אותה?” שאלתי בדמעות עצורות, כמו מנסה להחדיר לתודעתי את מה שעומד לקרות בעוד זמן קצר.
“תראי,” הרופא הוריד את משקפיו כדי להיטיב לראות אותי, כחכח בגרונו, ובעיניו ראיתי כיצד הוא מתאמץ למצוא את המילים הנכונות. “את מבינה שהעוברית שלך לוקה בתסמונת קשה?” הנהנתי בראשי להסכמה. “ובכן, באם היא תיוולד, בוודאי יהיה לה פיגור שיכלי קשה מאוד, ממנו היא לא תאושש, וודאי תמות זמן קצר לאחר הלידה.” הוא נשם עמוקות וגם אני, לגם מכוס המים שהייתה על השולחן והמשיך להסביר לי: “לכן, אנחנו רוצים למנוע את הסבל הזה, ולא מאפשרים לה להיוולד בחיים.” הבטתי בו בשקט. לא בכיתי, לא צעקתי, לא התפרקתי. הבנתי הכל. כל הגוף כאב לי, כאילו אלפי מחטים ננעצו בבשרי.
לא היה לי לאן לברוח. נשארתי קפואה שם בחדר הקטן והאפלולי.
רק קרן אור אחת חדרה את מעטה הווילון הכבד. קרן אור אחת, שריצדה על הקיר הלבן, וממנו אל הריצפה, עד לקצה הנעל שלי. חייכתי מעט. יש עוד אור שם בחוץ. יש עוד ילדים שמחכים שאלד אותם. יש לי תפקיד בעולם הזה.
הרופא שראה אותי מחייכת מעט, קם והניח יד כבדה על כתפי. “את עוד צעירה,” הוא אמר לי “אתם תנסו שוב, והכל יהיה בסדר.”
…
ישבתי על המיטה, נקייה ורחוצה. מחזיקה בכוס הקפה המר מהמכונה. הבעל שלי ישב לידי והקשיב לרופא, שהסביר את מה שיקרה בהמשך.
ואני? אני הבטתי בקרן האור היחידה, שחדרה את מעטה העננים שכיסו את השמים, בפעם הראשונה מזה כמה ימים.
קרן אור אחת שנכנסה מהחלון עד אלי וחיבקה אותי.
**הסיפור נכתב עבור תחרות הסיפור הקצר באתר “עברית” הנושא היה “הפעם הראשונה”. הסיפור מבוסס על מקרה שקרה באמת
התמונה באדיבות : Photo by Zach Lucero on Unsplash
