לבד, ביחד. ביחד, לבד.

לבד, ביחד. ביחד, לבד.

עוד לפני שהכריחו אותנו לשבת בבית ביחד, לבד, התרוצצו בי מחשבות על חיבור ונפרדות. הבידוד הזה הפך אותן לעוד יותר רלוונטיות.

האחר הוא לא אתה!

לאנשים, כולנו, יש נטיה ארורה לראות את האחר כאילו היה שלוחה שלהם, ולהתייחס אליו כפי שהם היו רוצים שיתייחסו אליהם, או כפי שהם חושבים שהיה יעיל להתייחס אליהם.

גברים חושבים שנשים הן גברים עם ציצי. הם לא מאמינים לכמות המחשבה (או החפירה) שמושקעת אצלנו בכל דבר. אם נלך לחדר הם לא ילכו אחרינו, כי הם יכבדו את זכותנו הטבעית לסגת ל"מערה".

נשים חושבות שגברים הם נשים עם זיפים. אנחנו לא מאמינות שבאמת יש אפס תהליכי מחשבה בין מקרה לתגובה, ואת הכניסה שלהם למערה אנחנו לוקחות הכי אישי, הכי מעליב.

הדוגמה הכי מצחיקה היתה (פעם!) ימי ההולדת שלי ושל הגבוה. הוא לקח אותי לצנוח ממטוס ביום ההולדת שלי, ואילו אני לקחתי אותו ליום בספא. אני קניתי לו עגיל יהלום, והוא קנה לי מצעים למיטה...

אם אתם לא יודעים עוד איך הדבר הזה נגמר, אז תקראו את הפוסט הזה: 

https://www.amour.co.il/amour-media-story-224630

במאמר מוסגר, יש לי יומולדת בשבוע הבא, אז תתכוננו לנחם אותי על כל החיבוקים שלא אקבל...

את לא נורמלית!

חזרה לנושא. לכולנו יש נטיה לשכוח שזה שמולנו הוא לא אנחנו, ויותר מזה, לכבד את זכותו להיות אחר, לאהוב דברים אחרים ולרצות דברים אחרים.

למשל?

אנשים שלא רוצים להיות הורים, שלא רוצים ילדים בכלל. בעיקר נשים.

התגובות שהן מקבלות על הבחירה הלגמרי לגיטימית הזו מזעזעות ממש.

אני יכולה להבין את זה, עד מקום מסויים. אני נולדתי להיות אמא. זה לא עניין של מחשבה או אמונה, או אפילו של רגש. זה פיזי לגמרי, בראשיתי. בגיל 9 הייתי האמא החלופית של אחותי הקטנה. בגיל 20 החזקתי תינוקת בת כמה ימים וקיבלתי דקירה ברחם כאילו מישהו נעץ בי שבריה. האוויר לא נכנס לי חופשי לריאות עד שלא היתה לי תינוקת משלי בבטן.

לרצות להיות אמא זה הדבר הכי טבעי.... בשבילי!!

אבל לא כולן אני! אני לגמרי מאמינה לאלו שאומרות שלא מתאים להן, לא מתחשק. אני מאמינה לאלו שאומרות שהאימהות היתה עבורן סבל. ואני חושבת, באמת ובתמים, שילד זו לא תופעת לוואי. זה משהו שצריך לרצות אותו נורא, לבחור בו באופן ספציפי, ושהבחירה הזו תחזיק כל החיים. מי שלא ממש מאד רוצה, שלא יעשה אותם. זה לא מוזר. זו בחירה לגיטימית.

רק מה, שמי שעשה אותם, שיוכיח שהוא ממש מאד רצה את זה, ושיהנה מזה!! מישהו אמר לי, כשאמרתי מה הגילים של הבנות, שזה בטח נורא מאתגר, שלוש בגיל ההתבגרות (כולל זו בת ה-22). הסתכלתי עליו בפליאה אמיתית. אני פשוט נהנית מהן. שום מאתגר (שזו מילה מכובסת ל"מעצבן, מתיש, ואיפה מזדכים על זה??") ושום נעליים. פשוט אנשים שנורא אוהבים אחד את השני שהתמזל מזלם לגור באותו מקום.

תזכרו גם את זה, כשאתם איתם בבידוד, שבחרתם בזה (בילדים, לא בקורונה, כן?), ושזה נורא חולף, אז תהנו מכל רגע.

עוד דוגמה? אנשים ששונים מבחינת מיניות, מין ומגדר.

יש נטיה, לאנשים רבים, לחפש מה "לא בסדר" באדם שמולם, אם הוא לא עונה להגדרות ה"נורמטיביות" (דברו איתי על נורמטיביות בעוד עשרים שנה... נראה מה יהיה לכם להגיד אז) – א-מיניים (בטח עברו טראומה), גברים בגוף של נשים, נשים בגוף של גברים (ההורים אשמים), נון-בינאריים (לא יודעים מה זה? גוגל!)...

תנו לי לחדש לכם, אולי... אין שום דבר "לא בסדר" באנשים האלה. כל עוד שטוב להם עם מי שהם, הם שלמים ומושלמים בדיוק כמו שהם. לשאול שאלות ולהסתקרן זה בסדר. להעביר על זה שיפוט בהתבסס על מה שאנחנו חושבים או מרגישים – זה לא בסדר.

אהבה בימי קורונה

פייייי לעסו את ההשאלה הזו למוות כבר!!

לפני כמה זמן, באחת הקבוצות, מישהי אמרה לי שעשר דקות בבית עם בעלה לבד, והיא רוצה לירות בו.

אבל ברצינות, הבידוד הזה הוא מבחן לזוגיות, כל זוגיות.

יש זוגיות שעכשיו נבחנת בלחץ של להיות ביחד כל הזמן. במירוץ החיים אנשים לא נוטים לחשוב על הזוגיות שלהם יותר מדי, ונקודות ההשקה הן מועטות.

אם אתם קוראים את זה, אתם קוראים שלי, ומצבכם טוב, כי אני מזכירה כל הזמן, מנופפת בדגל אדום ומכוונת למקום הכיפי הזה, שבו אין שום כמות זמן ביחד שהיא יותר מדי.

אם הייתם בהרצאה, אז אתם יודעים גם איך מגיעים לזה, ואם לא, תצטרפו בינתיים לרשימת הדיוור, עד שנדע מה קורה עם ההרצאות, פה: 

https://loveguide.vp4.me/love_mentor

זה עובד בהורות, בדיוק כמו בזוגיות. אם משקיעים בה כל הזמן, בזמנים כאלה זו מתנה, להיות בבית ביחד. אנחנו מודים על כל יום כזה. פשוט כיף לנו.

משפחה לא בוחרים, זה נכון, ולא תמיד אפשר להסתדר עם כולם, אבל כשמשקיעים בזה, זה עובד.

אבל יש גם סוג אחר של זוגיות, יש אנשים שלא גרים יחד, בין אם זה פרק ב', בין אם זו זוגיות צעירה ובין אם זו זוגיות משנית. זוגיות כזו עומדת עכשיו בפני מבחן אחר לגמרי – מבחן הניתוק הפיזי.

חברתי, המשוררת גלי רביץ, כתבה:

אֲנִי לֹא מְפַחֶדֶת מקורונה
אֲנִי מְפַחֶדֶת מֵאָבְדָן
הָאַהֲבָה
אֵיךְ
אֲנַחְנוּ אֲמוּרִים לֶאֱהֹב מֵרָחוֹק
לְוַתֵּר עַל חִבּוּק
לְוַתֵּר עַל נְשִׁיקָה
לִחְיוֹת
עִם הַהֶעְדֵּר
שֶׁל הַמּוּבָן מֵאֵלָיו
זֶה בִּכְלָל לֹא מוּבָן
מֵאֵלָיו.

...

באמת איך? האם האהבה שלנו תלויה במגע? ומה עם געגועים? איך חיים איתם?

תנו כבר חכמינו: אהבה התלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה.

ואני אומרת יותר מזה – אהבה התלויה בדבר, אינה אהבה כלל, ולכן בהתבטל הדבר היא נעלמת.

אהבת אמת תמשיך לחיות גם בלי מגע, בלי שגרה של ביחד, ולמרות כל הסיכויים.

והגעגועים?

מישהו חכם אמר לי פעם, שכל עוד שבצד השני יש מישהו שמתגעגע אליך בחזרה, אלה געגועים טובים. הם מוסיפים איזה נופך דרמטי כיפי לתחושה של האהבה, לא ככה?

מה שמוביל אותנו בדיוק לנקודה הבאה:

האם אנחנו צריכים געגועים בשביל להמשיך להיות מאוהבים? האם אנחנו זקוקים ללבד בתוך הביחד? איפה נגמר האיחוד ומתחילה הנפרדות? איפה נגמר האני ומתחיל האנחנו?

קורה לי הרבה, בעיקר כשאני מדברת על להיות מאוהבים לנצח, שאנשים אומרים לי שהם משתמשים לצורך הזה בכלי של הנפרדות. "בטח. הוא המון בחו"ל, אז כשמתראים, יש אש..." ואז אני שואלת: ומה יהיה ביום שהוא לא ייסע?

ברור שאם הוא בחו"ל אז מתגעגעים, אבל זה באמת תלוי בזה? אני מספרת להם שהגבוה ואני עובדים מהבית, שנינו. בכל זאת, בארבע אחה"צ בערך, מישהו מאיתנו יכתוב הודעה לשני, שהוא מתגעגע, ושנשתה קפה יחד. זה התחיל כשסירבתי לחבר נפרדות פיזית לגעגועים. אם געגועים זה כיף, למה שאמנע אותם מעצמי רק כי הוא פה??

מצד שני, הנפרדות חשובה וקריטית אפילו. אנחנו אנשים שונים, עם צרכים שונים, אהבות שונות, ואפילו שעות שינה שונות. את הדבר הזה צריך להבין, צריך להתחשב בו. יש חלקים שהם "אני", ויש חלקים שהם "אנחנו". זוגיות היא לא חיה עם שני ראשים.

יש לך פואנטה לדבר הזה??

כאן מגיע החלק היפה – ברגע שמבינים שהאחר, גם אם הוא האהוב שלי, הוא לא אני, ברגע שמבינים את הנפרדות הקריטית הזו, הביחד נעשה טבעי, קל, זורם ומלא אש וגעגועים טובים, וגם אם צריך להיפרד פיזית לתקופה, והגעגועים מכבידים יותר, זה רק משפיע לטובה על האהבה, לא מסכן אותה.

 

שהימים יעברו עליכם בקלות. בריאות שלמה לכם ולכל האהובים שלכם.

תאהבו הרבה!

 

Photo by Yoann Boyer on Unsplash

 

גל ברקן, מלכה לב אדום

גל ברקן, בת 51 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (ושתי כלבות), וגרה ברעננה.

חוקרת אהבה ומסדרת מילים.

כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים).

הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית.

מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים" ומרצה.

רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.