אני זוכר אותה יושבת שעות רבות מול המחשב שלה וכותבת. אהבה לכתוב באמצע הבית, על שולחן האוכל הגדול, בקצה שלו. “לא עדיף שתכתבי בחדר העבודה שלך?” שאלתי אותה כשהגעתי בפעם הראשונה לביתה. “אני מעדיפה ככה” היא השיבה וחיוך שובב היה נסוך על פניה.
“תבין, ככה אני בקשר עם כל המתרחש בבית, הכלבים הנובחים, הילדים המתרוצצים, הטלוויזיה בסלון שמדווחת על כל דבר, הבישולים על הגז, השכנה שעוברת בחוץ ועושה לי שלום, אבא שלי שמופיע פתאום…בחדר שלי אני סגורה מן העולם”.
ההסבר שלה היה בהחלט מתקבל על הדעת, עד שהבנתי שהכל היה תירוץ אחד גדול לזה שהיא לא רוצה לסדר את חדר העבודה המבולגן שלה.
כשראיתי אותו בפעם הראשונה, נעתקה נשימתי. היו שם כל כך הרבה דברים, ספסל עץ יפה, כונניות עמוסות בספרים, תיקי מסע ומקלות טיולים, מחברות, פתקים, כדורי משחק, קלפים מכל מיני סוגים והרוח שלה – אני נשבע, יכולתי להרגיש את הרוח שלה מנשבת אלי כשפתחתי את הדלת. רוח של נדודים, רוח של ים וחופש.
אז הבנתי למה היא לא רוצה לכתוב שם, המקום היה מנותק מידי מהעולם הזה, היה בו הרבה “אי שם”, היו בו הרבה ארצות רחוקות, הרפתקאות נשכחות, אהבות ישנות, החדר הזה היה מלא במטענים, כמו ספינה עתיקה המפליגה לגלות יבשות חדשות ונושאת בבטנה ארגזי מסע של מלחים שתויים…
ביום שישי אחד, כשידעה שכל המשפחה אמורה להגיע אליה לארוחת ערב, יצאה בבוקר אל המרכול השכונתי לערוך את הקניות הנדרשות. פגשתי אותה שם ממהרת לבחור חצילים וקישואים, חלות קלועות וגם יין טעים לאורחים. היא בקושי שמה לב אלי וכשפניתי אליה, הביטה בי כאילו גילתה חבר אבוד, חיבקה אותי והתנצלה שהיא ממהרת נורא לבישולי השבת שלה. “אבוא לעזור לך” הצעתי, והיא הביטה בי כלא מאמינה “באמת תעשה את זה עבורי? ממש אשמח. אתה יודע כמה חסרה אצלי התשוקה הזו לבישול, אני תמיד מבשלת את אותו התפריט, אותם הבישולים ואותם הקינוחים…” אני ידעתי זאת כמובן, הכרתי את הבישולים הקבועים שלה ואפילו אהבתי אותם. היה בהם ניחוח של מסורת, ניחוח של בית ושל “פעם”.
עזרתי לה עם הסלים ובדרך לביתה אמרה לי ברצינות גמורה “אתה יודע שאתה עומד לעשות מצווה גדולה” חייכתי והיא המשיכה “יש לי בראש סיפור שלם, עם דמויות ועלילה ואני פשוט חייבת לשבת לכתוב אותו ממש עכשיו ואם לא היית מגיע ומציע לעזור לי, הסיפור היה נעלם לי במחשבות”
כשהגענו לביתה, הניחה את הקניות במקומן ופנתה אל המחשב שלה. “אני לא אפריע לך לכתוב” אמרתי לה והיא כבר לא שמעה אותי, היא פרטה במרץ על קלידי המחשב ורקמה את הסיפור שהתרוצץ במוחה.
ככה אני זוכר אותה. רכונה בריכוז מעל המחשב, שנמצא על שולחן האוכל הגדול באמצע הבית. לא ראיתי אותה כבר הרבה זמן. דרכינו נפרדו . אני חושב שבגללי. לא יכולתי להכיל את הארעיות הזו של החיים שלה, את חוסר החיבור למציאות הקשה והמאתגרת. בהתחלה נשביתי בעולם הדמיון שלה, ביכולת הזו שלה לברוא עולמות, דמויות וסיפורים ולשזור את אירועי החיים שלנו בתוכם. זה הילך עליי קסם. לאט, לאט זה הפך להיות מאיים. התחלתי לשקול מילים, לחשוב מה להגיד ומה לא להגיד, כדי שלא אכנס לעלילת הסיפור הבא שהיא רוקמת.
היא המשיכה לחיות בעולמה הרחב והאין סופי ואני חזרתי לאלמוניותי לעולמי הארצי והמסודר, תוהה לעצמי לאן הייתי מגיע אם הייתי נשאר איתה.
בתמונה באדיבות Photo by Drew Dempsey on Unsplash
