שמש חמימה מלטפת ברוך את עפעפיי העצומים. אפריל כבר, ועדיין לא מספיק חם בחוץ כדי להשתזף באמת, עם בגד ים, או בלי. משב רוח קריר זוקר את פטמותיי דרך בד החולצה הדקיק שאני לובשת, ואני נרעדת לרגע, עד שהשמש שבה ללטף אותי. הדבר היחיד שאני שומעת הוא ציוץ ציפורים, ורשרוש של עלי הדקל שממעליי, שמשב הרוח הגיע גם אליהם. שום דבר אינו מפריע את שלוותי. ראשי מונח על מסעד אחד של הספה, וכפות רגליי, יחפות באור השמש, מונחות על המסעד השני. שמלת הקיץ הקלה שאני לובשת גולשת מעל שוקיי וחושפת גם את ברכיי וחלק מירכיי לחום. זה נעים לי.
דלת המרפסת נפתחת, אבל אני לא פוקחת את עיניי. אני מניחה לך לחשוב שנרדמתי. המזרן שוקע קלות כשאתה מתיישב עליו לידי, ואני מריחה קפה. אני שומעת אותך מניח את הכוס על השולחן, ואז שום דבר לא קורה. אני תוהה מה אתה עושה, אבל מסרבת לפקוח עיניים. אצבע מוצאת את הלחי שלי ועוקבת אחרי מתארה, ואני מפנה את פניי לחפון אותם בכף ידך, ומחייכת.
אתה יודע כבר שאני לא ישנה. אתה מתכופף אליי, ושפתיך מוצאות את שפתיי. הליטוף שלהן עדין עדין, כמו אור השמש. אני שולחת יד להדק אותך אליי, והנשיקה הופכת תובענית יותר, רעבה. יש לך טעם של קפה, שלא מצליח להסוות את הטעם שהוא רק שלך, הטעם שאני מכורה אליו.
ידך נשלחת להסיר מעל כתפי כתפיה אחת של השמלה, ולחשוף שד אחד, ואתה עוזב את שפתיי כדי לסגור את שפתיך סביב הפטמה הזקורה. אני נאנחת בשקט, ואתה מסיר גם את הכתפיה השניה, ועובר לינוק את הפטמה האחרת. אצבעותיי משתלבות בשיערות ראשך כדי להשאיר אותך שם, שלא תפסיק את העונג הזה, בזמן שידך כבר מזדחלת במעלה השמלה, מרימה אותה למעלה, מלטפת את הירך החמימה בדרך, עד למפגש בין הירכיים, שם אתה מגלה כבר רטיבות חמימה נוטפת מבעד לתחתונים. אצבע אחת שלך מסיטה אותם הצידה, והשניה חודרת אליי, בעוד שהשלישית עוברת, מלטפת ומעסה דגדגן תפוח ומשתוקק. זה מרגיש כאילו חיברת אותי לזרם בארבעה מקומות שונים, ואני שואפת אוויר בנשימות חטופות, נזהרת לא לצעוק. השכנים בצימר ליד עלולים לשמוע. אולי הם יכולים גם לראות, אבל ברגע זה לא אכפת לי אם כל מתחם הצימרים יושב ומריע לך, כי אני רק רוצה שתמשיך. אני יודעת שלא תמשיך, עם זאת. אני מכירה אותך. אתה לא תוכל להתאפק. ואתה באמת לא מתאפק. אתה עוזב את הפטמה, מפשיל את השמלה שלי עד מתניי, מסיר ממני את פיסת המשי הזעירה שאני מכנה תחתונים, מניח רגל אחת שלי למעלה, על גב הספה, ואת השניה מוריד למטה, לרצפה, וברגע הבא אתה צולל אל בין הרגליים שלי, יונק ומלקק את כל הרטיבות הזו, ואני שוכחת את השכנים בצימר, ומייללת כשאתה מכניס את כל הדגדגן הזקור שלי אל תוך פיך ומצליף עליו בקצה לשונך, אבל לך זה לא מספיק. כורע על ברכיך לידי, יד אחת שלך מחככת פעם פטמה אחת שלי ופעם את השניה, ושתי אצבעות היד השניה מוצאות את דרכן בחזרה אל תוכי, מתופפות הד למנגינת הלשון שלך. הגב שלי מתקשת אחורה בלי שליטה ורגליי רועדות כשאני מתפרקת לאלפי רסיסים של עונג מתחת למגע האמן שלך, ואז האש שוככת, אבל לא לגמרי.
לראשונה, אני פוקחת את עיניי, ורואה אותך מחייך בסיפוק. גם אני מחייכת. אתה תמיד יודע לגרום לי לחייך. אני מתיישבת, ורומזת לך לקום ולעמוד בין רגליי הפשוקות, שעדיין רועדות קצת. באצבעות מיומנות אני פותחת את כפתור הג’ינס שלך, ואז את הרוכסן, ומפשילה אותו למטה קצת, עם הבוקסר. הזין שלך, זקור, קשה, חם ולהוט, מתייצב מול פניי, ואני מלטפת איתו את הלחי שלי, ואז, בלי אזהרה, מכניסה את כולו לפה, וסוחטת ממך גניחה בלתי נשלטת. ידך נשלחת לעבר הראש שלי, אבל היא לא דוחפת או מכוונת, רק מונחת שם. אחרי שלוש תנועות אני מוציאה אותו, ומתחילה לעבוד עליו מהכיפה, מלקקת אותה, מכניסה רק אותה לפה, עושה סביבה סיבוב עם הלשון ומוציאה. אני יודעת שאתה מת לדחוף לי את הזין עמוק לפה, אבל אתה לא תעשה שום דבר. אני עוברת ללקק את כל האורך שלו בליקוקים איטיים, ובסוף כל ליקוק להכניס קצת יותר ממנו לפה. יד אחת שלי אני שולחת אל תוך המכנסיים שלך, לחפון את האשכים ולמעוך אותם בעדינות. אתה גונח שוב, ואני יודעת שטוב לך, ומגבירה את הקצב. אבל אז, פתאום, אתה שולף אותו לגמרי ומרחיק אותו ממני, מתנשם בכבדות. אתה מסתכל עליי, ואני יכולה לראות את הרעב שלך אליי. אני מחייכת, אבל אתה לא מחייך, אתה רעב.
אתה תופס אותי ומסובב אותי, מעמיד אותי על הברכיים על הספה, נשענת על גב הספה, כשהשדיים שלי, שנשארו חשופים, תלויים מהצד השני של רהיט הקש. אתה מחזיק את המתניים שלי, ובאבחה אחת חודר אל הרטיבות הפועמת וההדוקה שלי, מחלץ גם ממני גניחה. הנה זה, סוף סוף, מה שכל כך חיכיתי לו, בכל תא בגופי, השובע היחיד שיכול להיות – אתה בתוכי. הזין שלך מבעיר את האש שבי מחדש, ותוך שניות נפתח בראש שלי מופע זיקוקים כשאורגזמה ראשונה מתנפצת עליי. אני מרגישה את כולי מתכווצת, ושומעת אותך סופר: “אחת…”
אתה ממשיך להלום בי, חודר אותי בכוח שישווה רק לאהבה שלנו, והאש עולה שוב על גדותיה. “שתיים.”
אני יודעת שאתה קרוב. אני יכולה להרגיש את זה. העונג שלך והעונג שלי הם אחד, ובכל פעם האש עזה יותר, גדולה יותר, ואני מרגישה שאני נשרפת מבפנים, כמו בכל יום מאז הפעם בה נגעת בי לראשונה.
“אני אוהב אותך,” אתה אומר, וזה כל מה שדרוש לי כדי להתפוצץ שוב, גופי נזרק ברעידות בלתי נשלטות, ויללות של חיה קמאית בוקעות מפי, ובתוך ההתכווצויות העוצמתיות שלי אני מרגישה גם אותך משחרר לתוכי מטחי כבוד של זרע…
ואז שנינו צונחים על הספה, מתנשמים בכבדות.
“הבאתי לך קפה,” אתה אומר. “הוא התקרר כבר.”
“אין דבר,” אני עונה, ומחבקת אותך חזק, “היה שווה את זה.”
אתה קם ונכנס פנימה, ואני חוזרת לשכב לעוד מספר רגעים בשמש החמימה.
רוח קרירה מתחילה לנשוב, ולמרות השמש וציוץ הציפורים, אני פוקחת באי רצון את עיניי.
…
פנטזיות זה יופי, אני אומרת לעצמי, ובשקט של בידוד הקורונה הזה באמת אפשר להנות מציוץ ציפורים ורשרוש עלים, ולדמיין שאת בצימר, ושהוא כאן, אבל צריך גם לעבוד.
הגעגועים אליך עוד יהרגו אותי יום אחד. סעמו.
Photo by Fezbot2000 on Unsplash
