עשר מכות היו למצרים וכעת כל העולם סופג את המכה האחת עשרה- השהייה/פאוזה שהיא התוצאה הישירה של מגפת הקורונה.
בעולם שבו כללי המשחק הם לא להפסיק לנוע ולרוץ מהר, המכה האחת עשרה היא לעשות pause שזה מרגיש קצת כמו Game over ויש כאלו שעבורם זה באמת ככה. ועדיין לרובנו זה לא ככה, כי לא באמת נתחיל מההתחלה, אלא נמשיך מהנקודה האחרונה שבה עצרנו ועל הדרך נצטרך לעשות קצת בקרת נזקים.
בעולם שבו הקפיטליזם מונחה על ידי משפט כמו Time is money, המכה האחת עשרה מראה לו מאיפה משתין הדגיזם.
בעולם שבו לא מפסיקים לייצר חדשנות, במדינה אחת רחוקה, ששולטת בייצור הכי מהיר, זול ופשוט המכה האחת עשרה פרצה בקול תרועה ושיתקה הכל.
בעולם שבו חלק ניכר מהיום אנחנו מבלים בפקקים, המכה האחת עשרה העלימה זמנית גם אותם ועל הדרך טיפלה בזיהום האוויר וסטטיסטיקת תאונות הדרכים.
בעולם שבו תקשורת בין אישית נפגמה על ידי הקלות שבלחיצת כפתור לשם התנתקות וחסימת קולות רקע שמפריעים, המכה האחת עשרה חיברה את האנשים הקרובים והפכה אותם לקרובים יותר ואת הרחוקים לרחוקים יותר, כך שאפילו חיבוק ונשיקה מנומסים כבר לא חוקיים.
בעולם שבו טכנולוגיה איפשרה להפריד בין אנשים פיסית, המכה האחת עשרה מקרבת אותם וירטואלית גם בחג הכי משפחתי שיש.
בעולם שבו קשר סתמי בין אנשים מתחבר באפליקציה ואצבע אחת, המכה האחת עשרה דרשה מאנשים ליצור חיבורים מעמיקים יותר לפני הדייט הראשון.
בעולם שבו האוכלוסיה המבוגרת נשכחה ונדחקה הצידה, המכה האחת עשרה הזכירה לכולם שהם האנשים שיש להגן עליהם הכי הרבה בחברה.
בעולם שבו המכה האחת העשרה מפרידה לא מעט אהובים מאהובתם – האהבה שלהם עומדת למבחן ורק האהבה האמיתית מנצחת.
נראה כאילו כולם מחכים שמישהו כבר נלחץ על כפתור ההפעלה מחדש כדי לחזור לרוץ, לייצר, להתקשר, להיקשר ולהיפגש, אבל אולי באמת לרגע אחד, לפני שחזור לזירת המשחק, נעצור לרגע ונסתכל על הכל מחדש, לאט יותר, ברור יותר ועם פחות לחץ.
אולי כשנחזור מההפסקה נעשה את הדברים קצת אחרת, טוב יותר, מתחשב יותר ורגוע יותר. כמו פעם. ואולי בכלל המכה הזו היא גם קצת דחיפה ולא הכל בה רע כל כך.
חג שחרור מסגר/בידוד שמח…
