״אני אורז,״ אני אומרת לו, ״לא קקטוס.״
״מה?״ הוא מרים אליי עיניים תמהות.
״אני אורז.״
״כן, את זה שמעתי. את מוכנה לחבר את המילים למשפטים שאני אוכל להבין?״
״איך משקים קקטוס, אתה יודע?״
״פעם בשבוע?״ הוא מנחש.
״פעם בשבוע, שבועיים, מעט מים.״
״אוקיי.״
״ואיך מגדלים אורז?״
״אין לי מושג.״
״אורז מגדלים בשדות מוצפים,״ אני אומרת לו.
״אורז משקים בהצפה. מבין?
אני אורז, לא קקטוס.
כמה שתגיד לי יותר שאתה אוהב אותי, כמה שתראה לי יותר, ככה תוכל לקצור יותר פירות.
השורשים שלי לא יירקבו.
אני לא אחנק.
אני בנויה לזה.
אותי צריך להשקות בהצפה.
אני אורז.״
והוא אוסף אותי אליו בחיוך, ושואל: ״ככה, אורז שלי?״
״בדיוק ככה,״ אני אומרת, ושותה לרוויה.
…
יש בינינו אנשים שהם אורז, כמוני, ויש שהם קקטוס, ויש שהם בוגונביליה, או כל דבר באמצע. החוכמה היא לדעת מי אתם, ולתקשר את זה היטב לצד השני, וגם לברר שאתם יודעים מי הצד השני ולמה הוא זקוק.
תחושת הביטחון בקשר היא אולי החשובה ביותר, ומרבית הבעיות נמנעות כאשר שני הצדדים מרגישים אהובים, מוגנים, בטוחים.
אבל אסור להתבלבל ולחשוב שלתת לצד השני את מה שאני זקוק לו זה מה שיועיל. החוכמה היא לתת לו בדיוק את התמהיל הנכון שיגרום לו לפרוח.
