איך נפלו גיבורים, ואיך יקומו הנשארים מאחור?

איך נפלו גיבורים, ואיך יקומו הנשארים מאחור?

איך נפלו גיבורים?

איך יקומו הנשארים מאחור?

איך יפקחו העיניים,

לתוך אובדן ובור שחור?

איך הלב ימשיך לפעום,

אם הוא נקרע לגזרים?

איך יצליחו להמשיך לחיות,

אם אתה כבר לא בין החיים?!

 

כולנו יודעים איך נופלים גיבורים, אך כיצד קמים הנותרים אחרי שאיבדו את היקר להם מכול?!

לא כולם מצליחים לקום. 

הייתה לי מטופלת, אם שכולה באמצע חייה, שכאבה הנפשי וכאבה הגופני התמזגו לאחד. דמעותיה במהלך הטיפולים השתלבו עם צחוקה כמו לא הבדילה ביניהם יותר. אולי היתה זו השפעת הגראס הרפואי או תרופות הדיכאון שעזרו לה לשרוד את היום, אבל הכאב היה שם, פתוח מולי, רותח ומבעבע בכל מילה שיצאה מפיה.

 

מטופל אחר, בן תשעים כמעט, אב שכול, סיפר כי ההתמודדות שלו עם השכול  היא התנדבות בעזרה למשפחות שכולות. תהיתי אם השותפות בכאב מקלה על הריקנות בלב? הוא אמר שלא, אבל לפחות הוא נמצא שם עבור אלו שמתקשים להתמודד. גם אצלו הכאב זרם בין המילים, עברו שנים רבות מאז איבד את בנו, אך האבל עדיין היה ממשי כאילו קרה אתמול. 

 

יש גם משפחות אחרות, שבוחרות להנציח, לספר, להכיר לנו את יקיריהם ולהמשיך לפזר את האהבה שלהם הלאה. 

המעט שאנחנו יכולים לעשות זה להקשיב לסיפורם ולהכיר ולהוקיר את הגיבורים שהלכו לעולמם כדי לשמור עלינו. 

 

הפעם, אני בוחרת לא לכתוב סיפור מעלה דמעות. יש יותר מדי סיפורים מהחיים שצריכים להישמע, ויותר מדי קרובי משפחה וחברים שרוצים לספר אותם. אחת מהמשפחות שזקוקות שנכיר את בנם היא משפחתו של ברק רפאל דגורקר ז"ל. 

זכיתי להכיר אותם השנה כשבתי השתתפה בטקס שהם ארגנו לזכרו של ברק. הבטתי בהם מהצד במפגש עם הילדים שנבחרו לשיר בטקס ונמלאתי הערצה כלפי זוג ההורים שמנסים להעביר הלאה את משנתו של בנם. הם לא מתרכזים באבל או בכאב, הם מתרכזים בחיים, בתקווה, באהבתו של בנם למוסיקה ולטיולים, ברוח ההתנדבות והתרומה לאחר. הם עוטפים את הילדים בחום, אהבה וערכים בדיוק כפי שהאמינו שבנם יעשה. דרך פועלם אנחנו זוכים להכיר את הבחור החייכן, המוכשר, החכם והמיוחד. בזכות עשייתם הברוכה ההוויה של ברק ממשיכה לפעום גם כשהוא כבר לא כאן. 

אני יכולה לכתוב לכם על ברק שזכיתי להכיר דרך השירים והמילים של המשפחה, אבל אני מאמינה שמשפחתו וחבריו עושים זאת טוב ממני. אני מזמינה אתכם להיכנס לדף שהקימו לזכרו, לקרוא את הפוסטים המרגשים של משפחתו וחבריו ולהכיר גיבור.  

דף לזכרו של ברק רפאל ז"ל

אני יכולה לספר לכם על הדמעות שהזלתי כששמעתי לראשונה את השיר שאביו כתב עבורו ביום הולדתו האחרון, אך אני מעדיפה שתקשיבו לשיר הזה בעצמכם.

 

בכל שנה אנחנו עומדים דקת דומייה לזכר הנופלים, חושבים על העתיד שנגנז מהם, על מה שהם איבדו. 

השנה, אני בוחרת לעמוד את דקת הדומייה לחיזוק הנותרים מאחור. לחיזוק אלו שנשארו עם הכאב שלעולם לא עוזב, עם החלומות שלא התגשמו, עם החלל בין הידיים כי הם לא יכולים לחבק את היקר להם מכל, אלו שנשארו עם הלב הפצוע והגעגוע הבלתי פוסק.

 

השנה, אני עומדת את דקת הדומייה לחזק ולחבק את המשפחות והחברים. 

 

כל אחת מהמשפחות השכולות גידלו גיבור שנתן את חייו למען הגנה על מדינתו. אמן ויצליחו למצוא את הדרך להתמודד עם הכאב, כל אחד בדרכו. 

 

סבטלנה מאן

לעיתים הלב מתמלא וגודש,
אני כותבת כדי לרוקן
כדי שאוכל להכניס קצת אוויר לריאות.
כדי שאוכל לתקן.
ואם תבחרו להיכנס ולקרוא
את מבוכי נפשי.
אולי גם אתם תתקנו אותו.
את הלב שלכם, את הלב שלי.


כתבתי שירים מאז שלמדתי עברית. (בכיתה ב') אולי גם קודם. בשנתיים האחרונות התחלתי לכתוב סיפורים אירוטיים שפורסמו באתר שלי, בפייסבוק ובוואטפד. "לחיות מחדש", "WHIPLASH", "זר בלב", "המבט", כולם פרי עטי. 

הכתיבה הפכה להתמכרות שלי, וטיפול שלי בו זמנית. אני כותבת תחת שם העט Svetlana Soulight. בשם הזה תוכלו למצוא אותי גם בפייסבוק, שם אני מעדכנת על כל פרק חדש שמפורסם. אשמח לצרף אתכם לחבריי.