“קל” לזכור את הנופלים שיש להם קבר, מצבה, משפחה, חברים וכולם מטרתם אחת – להזכיר, להחיות ולזכור. בין כל אלה מסתובבים אלה שכל מהותם ומטרתם הם דווקא לקבור, לשכוח, לעמעם ולהדחיק.
יש שם לטיני, רפואי וגם בשפה העברית יש לזה שם – הלמת.
המילה הזו שמורה לאלה שדווקא שרדו את המלחמות, הקרבות והפציעות, אבל עדיין נשאר מהם משהו שם בחזית, שכבר מזמן חזרו לפרוח בה פרחים ובאדמה שהדם בה כבר חילחל עמוק באדמה והתמזג עם מי הגשמים.
המילה הזו שמורה לבית כמו שלי ולי, דור המשך וישיר לפוסט טראומתי שהגדיל ועשה זאת פעמיים בתוך חמש עשרה שנים.
אבי אמר לי פעם “אין מצב שאת לא נשרטת אם את בת של פוסט טראומתי כמוני” לא התווכחתי איתו וניסיתי לשנוא אותו פחות באותו רגע. ניסיתי גם אני להדחיק את הכעסים והעצב שליוו שנים רבות את חיי לצלו של אדם חי-מת כמוהו.
ציפו ממני במשך הרבה שנים להבין אותו ואת מצבו והיום זה קל ונסבל יותר, כעת שאני מבוגרת ולא חולקת איתו בית כבר הרבה שנים, אבל פעם לא היה לי לאן לברוח. בדיוק כפי שהוא לא הצליח לברוח מעולם מהמראות והשמות של הפקודים שלו והצרחות שלהם, מהריחות של דם ומוות, והמכאב והסבל האישי של פציעות ירי ופציעות התרסקות המסוק.
למשפחות השכולות יש קבר עליה מצבה עם שם, תאריך לידה ותאריך פטירה של יקיריהם, האבל שלהם ילווה אותם בחייהם. למשפחות הלמת אין תאריך סיום, יש רק תאריך התחלה, של היום בו התחיל המוות הפנימי והאיטי שלהם.
למשפחות האלה אין שופר שנושא את קול כאבם בטקסים, בבתי העלמין ונרות הזכרון. יש להם רק שקט, זכרונות שאוכלים אותם מבפנים, טריגרים שמציתים ומחזירים רגעים שכה היו רוצים לשכוח, תסכולים, אשמה וקיפאון.
אבי וממשיכי דרכו, כמוני, אנחנו מהנעלמים שלא נכללים בסטטיסטיקה של המספרים והאבדות במלחמות.
אנחנו לא חללים ולא משפחות של חללים, אבל יש בנו חלל, שנפער דווקא בגלל זה שהם נותרו בחיים וסוחבים עד היום את החללים שנותרו מאחור. הפעם לא על גבם, אלא במוחם, בסיוטים שלהם וגם לאחר שהם מתעוררים ממנו שטופי זיעה עם דמעות.
גם הם נופלים, אבל הם נאלצים לקום כל יום מחדש למציאות שלהם, למשפחות שלהם ולהתמודד בגבורה עם המלחמות שהפכו לשדים הפרטיים שלהם ושדים שהם חולקים אותם עם ילדיהם ושאר בני משפחותיהם.
אני לא מפחיתה לרגע מגורל אלה שלא חזרו מהקרבות והקריבו את עצמם למען המדינה, אבל היום אני מרכינה ראש גם לאלה שהקרבות לא עזבו אותם וההקרבה היא דווקא בחייהם.
היום אני מחבקת לא רק את אלה שנותרו מאחור, אלא אלה שעברו לחזית אחרת שלא הכירו ולא היו מוכנים אליה. לזה לא הכינו אותם בטירונות או בקורס ואפילו לא באימון ובטח שלא הכינו את בני משפחתם שקיבלו אותם בחזרה בזרועות פתוחות ולא ידעו שמי שחזר משם לא היה אותו אדם שהלך מהם.
את השריטה שלי מהחוויות של אבי אני נושאת בגאווה של הקרבה וגם אם סלחתי על הרגעים הקשים מתוך הבנה של אשה בוגרת, אני אשא אותם בכאב של ילדה שלא הבינה למה יש לה אבא שמרבה לכעוס ולצעוק ללא שליטה על כולם ועל הכל.
יכולתי להיות היום יתומת חלל צה”ל בקלות, אבל אני יתומה של האבא שהיה יכול להיות לי אלמלא מה שעבר ולמרות גילי, אני לא בטוחה לפעמים מה היה עדיף.
רות סוף.
