שמונה עשר חודשים מפרידים בין אשה אחת ומה שהיא היתה למי שהיא היום – אני.
הייתי יהלום לא מלוטש שעבודת ליטושו הופסקה בדמי ימיה, נקבר מתחת לערמות הבוץ ונשטף בסערה אחת גדולה.
עם שכוך הסערה המשכתי את פעולת ליטוש היהלום באופן עצמאי ועם ערמת יבלות כואבות בידיי הגשתי את היהלום הזה לעצמי.
כמה גאה הייתי ברגע הזה שעוד ליטוש חשף עוד זוית בוהקת של היהלום. וגם כאשר מצאתי פגם קטן פה ושם עדיין התגאיתי בעבודת הליטוש.
זה לוקח קצת זמן עד שמבינים שעבודת הליטוש הזו לא באמת מסתיימת ונעה במעגלים כך לנצח, בדיוק כפי שהיהלום הוא נצחי.
למרות יופיו, היוקרה שלו והעושר שהוא מסמל, יש בו ביהלום תכונה אחת חשובה במיוחד והיא חוזקו לשרוד הכל.
כך הייתי בשמונה עשר החודשים האלה, לוטשתי, נחבטתי, חשפתי פגמים ובהקתי, אבל בעיקר נשארתי חזקה, עמידה ונצחית.
היהלום שבי נחשק בידי רבים מדי ולמרות זמינותו ונגישותו הנראית לעין, הוא לא באמת שייך לאף אחד מלבדי.
כנגד אשה אחת דיבר היקום – בעלת היהלום – אני. עמדתי מולו זקופה ואיתנה, בלתי ניתנת לשבירה ובלתי ניתנת להפוך שוב לקניין של אף אחד מלבדי.
כל המאמצים מסביב להשיגו סופגים תבוסה והנצחון הוא בבלעדיותי בלבד.
שחררו את הסוסים, פזרו את ההפגנה, הסימן ניתן והעתיד נקבע.
עצמאית בשטח הם קראו לה – כזו שלא תיענה ליד מושטת לעזרתה.
כזו שתדאג לעצמה גם בהתחלה וגם בסוף מבלי לסמוך על אחר.
כזו שתאהב את עצמה גם אחרי שכולם יסיימו לשנוא אותה.
כזו שתתייצב ראשונה ותעזוב אחרונה, לצידכם גם אם תישאר לבדה.
כזו שתסלח גם אם לא תשכח וכזו שתשכח גם אם לא תסלח.
כזו אבן קרה ויקרה שמכל זוית נראית שונה ועדיין נחשקת בכל גיל.
כזו שכל ליטוש וחיתוך שלה עלה לה ביוקר, עד שכבר אין שום כסף בעולם שניתן לרכוש אותה בעזרתו.
עצמאית בשטח – כאילו נולדה לתפקיד זה של חייה.
