מודה אני

מודה אני

היה חשוך וקר, כל כך שונה ממזג האוויר הקייצי שיש עכשיו. ישבתי בתחנת האוטובוס וחיכיתי לקו 35 שיגיע. אני לא מאלה שנוסעות באוטובוס. בדרך כלל הולכת ברגל, או אם זה ממש רחוק, טורחת להוציא את המכונית מהחנייה הטובה שלה ולנהוג. אני לא נהגת משובחת במיוחד. אף פעם לא אהבתי את תחושת האחריות הזו כשאני נוהגת. לא אוהבת להיות סגורה בחלל קטן שבכל רגע עלול לקרות לו משהו, בכלל לא אוהבת להיות סגורה שמא משהו רע יקרה ולא אוכל לברוח.

אז באותו הערב, כשישבתי בתחנה והיה חשוך וקר, התפללתי שקו 35 יגיע בזמן. שאוכל כבר לעלות על האוטובוס שקיוויתי שיהיה מלא באנשים, שאוכל להעלם בתוך ההמון הצפוף, שאוכל לרדת בתחנה הסופית ולהפליג באוטובוס אחר ליעד רחוק מהמקום שבו הייתי, רחוק ממנו, רחוק מהאהבה הנכזבת, רחוק מהעצב והכאב שליווה אותי באותם הימים והשנים.

ואז הוא הגיע, קו 35, האוטובוס נעמד בתחנה, הדלת נפתחה בחבטה ואני עליתי במדרגות מושיטה לנהג את הכרטיס לנסיעה. שלחתי מבט חטוף אל פנים האוטובוס והוא היה ריק לחלוטין. ממש לא מה שרציתי שיהיה. הנהג הושיט לי את הכרטיס ושאל "לאן את נוסעת?" השאלה שלו הפתיעה אותי. לא ציפיתי שמישהו ישאל אותי מהו יעד הנסיעה שלי. הנהג כנראה זיהה את העצב בעיניי, או שהיד שלי רעדה מאוד, או שכמעט נפלתי, בכל אופן הוא קם מכיסאו, תמך בי והושיב אותי במושב הראשון . הוא הושיט לי בקבוק מים, שאל אם אני בסדר והסתכל בי במבט דואג. "הכל בסדר" אמרתי לו, "אתה יכול לנסוע, אני באמת בסדר" . הוא חייך והתחיל בנסיעה. הסתכלתי עליו, הוא היה בערך בגילי, בנוי היטב, שיער גזוז קצר מאוד, ועיניים. עיניים טובות כאלה, רציניות עם מבט רך.

הנסיעה הייתה דיי קצרה, התחנות היו ריקות מנוסעים והנהג הדליק את החימום וגם את הרדיו. שיר נעים התנגן ואני נמנמתי על מושב האוטובוס עד שהרגשתי את עצירתו . "סליחה, הגענו אל התחנה הסופית, אני מצטער אבל את צריכה לרדת" פקחתי את עיניי וכשהסתכלתי לו בעיניים, גיליתי את עצמי מחדש, כאילו ראיתי אותי בפעם הראשונה, משתקפת בעיניו של הגבר הזר הזה. רעד עבר בגופי כשהתרוממתי "את בסדר?" הוא שאל שוב בדאגה, "תגיד, אנחנו נפגשנו פעם???"

בבית הקפה הקטן שליד התחנה, דקות מספר לאחר שירדנו מהאוטובוס, הוא אמר לי "אני בטוח שאנחנו מכירים, אני זוכר את המבט הזה שלך ואני חושב שראיתי שגם את זוכרת כשהסתכלת עליי". "ככה מתחילים היום עם אישה?!" אמרתי לו וחייכתי. "אני לא מתחיל איתך, אני מכיר אותך מלפני שנים, אני פשוט ממשיך מהמקום בו הפסקתי"

המבט המופתע שהיה על פניי הצחיק אותו. ואני נזכרתי בתחושה שהייתה לי כשהבטתי בעיניו שכאילו גיליתי את עצמי מחדש. "טוב אתה יכול לצחוק כמה שאתה רוצה, ואני חייבת עכשיו לדעת מאיפה אנחנו מכירים. אז מאיפה אתה? איפה גדלת? איפה היית בצבא? באוניברסיטה? אתה נשוי? גרוש? אלמן? רווק? יש לך ילדים? באיזה גילאים?" יריתי עליו את השאלות שלי, בלי לנשום.

לנוכח מבטו המשועשע התחלתי להיזכר, בשברי תמונות, שברי מקומות, שברי פנים...עצמתי את העיניים שלי, ניסיתי להרכיב את חלקי הפאזל הגדול שמילאו את ראשי.

הדבר הראשון שהגיע אלי בשלמותו היה הריח. ריח כבד של עשן סמיך. אחרי הריח הגיעו הקולות – סירנות של מכבי אש וכוחות הצלה נוספים, זעקות לעזרה שבקעו ממני ומעוד אנשים מסביבי. ואז צפה ועלתה אל הזיכרון שלי תחושה חמה מאוד, שורפת ממש ואז המגע – מגע של ידיים חזקות שנשאו אותי ממקור הריח והחום הלוהט. אחרון הגיע המבט. מבט טוב, מרגיע, רך ומנחם, שממנו שאבתי את הכוח להגיד "תודה שהצלת אותי".  שם בשריפה הנוראה הזו, בה איבדתי חברה טובה, בה נשרף המועדון שלנו, בה נשרפו זיכרונות יפים של נערות ונערים תמימים. שם בשריפה ההיא איבדתי את מי שהייתי עד אותה השריפה. הנערה הצחקנית, השמחה והפטפטנית. הנערה שתמיד הייתה מוקפת חברות וחברים עולצים . שם איבדתי אותה , את שימחת החיים התמימה והפשוטה, את הביטחון החצוף הזה, שכל העולם טוב, ששום דבר רע לא יקרה לי.

"אתה צודק" אמרתי לו "באמת הכרנו לשבריר של רגע, לפני עשרות שנים. אתה הצלת אותי באותה השריפה במועדון הנוער. עכשיו אני זוכרת את המבט הזה שלך"

דימעה גדולה התגלגלה על לחיי, הוא הושיט לי טישו ואמר בשקט "הרבה פעמים במהלך השנים חשבתי עליך. מה קרה לך מאז? לאן התגלגלת? לאיזו אישה הפכת?" הושטתי לו יד חמה ואמרתי "לא הייתה לי הזדמנות להודות לך כמו שצריך על ההצלה שלך. שנים ניסיתי למחוק את אירועי אותו יום מזיכרוני, מתודעתי. רציתי לחזור ולהיות אותה נערה שמחה כמו שהייתי לפני השריפה ולא הצלחתי, השריפה הזו נדבקה לישותי כמו עשן שנדבק לבגדים אחרי שריפה. האירוע הזה שינה את חיי לתמיד"

"מעניין שאת אומרת את זה" הוא אמר "את יודעת שאחרי השריפה הזו, בה הייתי מתנדב צעיר במכבי האש, אחריה החלטתי לא להמשיך ולהתנדב ככבאי. זה היה קשה לי מידי, חשבתי שאני חסון נפשית, זו הייתה השריפה הראשונה והאחרונה שלי"

הבטתי בו ובעיניו הטובות. האיש הזה, חשבתי לעצמי, לא יכול להבין שעכשיו הוא מציל אותי בפעם השנייה בחיי. "אני מודה ליקום שגרם לי לרצות לנסוע רחוק בקו 35, אני מודה ליקום ששלח לי אותך באוטובוס הזה, אני מודה לכל האנשים שהחליטו לא לנסוע הערב באוטובוס ואני מודה לך בפעם השנייה בחיי על שאתה מציל אותי "

"אז זה הופך אותנו למצילים אחד של השני, המבט שלך הזכיר לי אותי מחדש, את הדברים שחשובים לי בחיי, את התכלית והמשמעות. לא הייתי אמור לנהוג בקו הזה הערב, החלפתי חבר וגם לשריפה לא הייתי אמור להגיע כי למחרת היה לי מבחן בגרות ואמא שלי הפצירה בי לא לצאת למשמרת ובכל זאת יצאתי. אז תודה לך שהצלת אותי!"

*******

אני יושבת עכשיו במרפסת שלי, חם מאוד ולח באמצע הקיץ, אוויר קריר מהמזגן מנשב מידי פעם אלי, הוא יוצא אל המרפסת עם קערה מלאה בפירות קיץ קרים ומתיישב לידי. "מה את עושה?" הוא שואל תוך נגיסה בפלח אבטיח אדום, "סתם, כותבת איך הצלתי אותך מעצמך ואיך אתה הצלת אותי מהשריפה"

 

 

נורית בורגר ינאי - מכאן ומשם, ובעיקר מהלב

אישה, אמא, מכאן ומשם ומכל מקום

מטיילת בדימיון, משוטטת בדרכי הנפש שלי, נושמת את האוויר שלנו וחולמת על צלילות הרים במקום אחר. כותבת למגירה ובעיקר במחשבה.


סיפורים נוספים של נורית בורגר ינאי - מכאן ומשם, ובעיקר מהלב