ילדה טובה

ילדה טובה

כשהסתכלתי לו בעיניים, גיליתי את עצמי מחדש.

מעולם לא הייתי הטיפוס האגרסיבי, או אפילו האסרטיבי. תמיד הייתי התלמידה השקדנית, השקטה, זו שנתנה לכולם להעתיק, אבל אף פעם לא הוזמנה למסיבות.

ככה חינכו אותי בבית, ביד קשה.

"התפקיד שלך בחיים," ככה אמרה לי אמא שלי, כשהבאתי מבחן שהציון שלו היה 95, "הוא להביא ציונים, לעזור בבית ולהיות ילדה טובה." ואני אף פעם, אף פעם לא הרגשתי מספיק טובה.

על 95 הם כעסו עליי. על 85 הכרתי מקרוב את החגורה של אבי, בתוספת קללות וצעקות.

כל מה שרציתי היה שיהיה שקט, שיניחו לי, והדרך להשיג שקט היתה לעשות בדיוק מה שאמרו לי. ימים שלמים ישבתי בחדרי המסודר והנקי ולמדתי. כשלא למדתי עבדתי, מגיל צעיר ממש, כי אחרת לא היו לי בגדים בארון.

ממילא לא היה לי שום דבר אחר לעשות. למסיבות הכיתה, היציאות והבילויים לא הוזמנתי, וגם אם מישהי רצתה להתיידד איתי, לא רציתי להזמין אותה הביתה, מחשש שהוריי ימצאו בה איזה פגם, או יחליטו שהיא ילדה לא מספיק טובה, ויש לה השפעה רעה עליי, ויפתחו בהתקף עצבים מולה.

הלמידה התמידית עשתה את שלה, וגם אם זכיתי לחירופים ופרצופים כועסים, לפעמים על ציון, ולפעמים על שהעזתי לקנות לי פריט לבוש, לפחות נחת זרועו של אבי נחסכה ממני לרוב.

בתיכון התקבלתי לכיתת מצויינות. המורים אמרו שהם מאושרים לקבל ילדה טובה כמוני, ואני הנהנתי בצייתנות.

הדבר הראשון שראיתי, כשנכנסתי לכיתה ביום הראשון, היה העיניים של דורון. מתחת לבלורית שיער שחור הסתתרו העיניים הירוקות ביותר שראיתי מעודי, והן הסתכלו ישר עליי, משועשעות. הסמקתי, הרכנתי את ראשי והלכתי להתיישב ממש מול המורה, כמו שהייתי רגילה.

לא חלפו עשר דקות מתחילת השיעור, ומשהו פגע בראשי מאחור. "איי!" צעקתי, ומיד נבהלתי מהתנהגותי הלא הולמת. המורה הסתובבה אליי מהלוח והרימה גבה תמהה. "קרה משהו?"

"לא, הכל בסדר," עניתי בלחישה, והיא סובבה אליי את גבה והמשיכה לכתוב. כעבור חמש דקות פגע עוד משהו בכתפי. הפעם כבר השכלתי להחניק את הצעקה.

בהפסקה עמדתי ודיברתי עם אחת הבנות האחרות, נעמה, כשמישהו עבר לידי, קרוב מדי, וכאילו בלי כוונה דחף אותי ישר עליה. הסתובבתי וראיתי את דורון מתרחק משם, צוחק. "אידיוט!" סיננה נעמה, אבל אני רק הרכנתי את ראשי ושתקתי.

וכך זה נמשך במשך כל הסמסטר הראשון. בהשראת דורון הצטרפו כל חבריו להצקות, ואפילו כמה מהבנות. בבוקר הגעתי מוקדם כדי שהם יוכלו להעתיק ממני את שעורי הבית, ובהפסקת עשר, אם לא היו דוחפים אותי, או מושכים לי בשיער, הייתי מוצאת את הכריך שלי מלא מים, או את הקלמר שלי ריק, תעלולים קטנים כאלה, שאף פעם לא הספיקו כדי שאתלונן, ובכל מקרה אי אפשר היה להוכיח מי עולל אותם.

ותמיד העיניים שלו, ירוקות, נוצצות, רעות, משועשעות, נחו עליי. לא הסתכלתי לתוכן ישירות מעולם. לא העזתי. חשבתי שאם אקטין את עצמי מספיק, יימאס לו להציק לי, והוא יעבור למישהי אחרת.

זה לא קרה.

מה שכן קרה, היה שהידרדרתי בלימודים. לא הרבה, לא מספיק בשביל שהמורים יעשו מזה עניין, אבל בשביל ההורים שלי זה הספיק. ביום שהבאתי הביתה עוד מבחן שהציון עליו היה רק 90, הם צרחו עליי כל הערב, והפנים שלהם היו אדומות כל כך שחששתי שמישהו מהם יקבל התקף לב. כשנמאס להם לצעוק אבא שלי הביא את החגורה הכבדה והקשה ביותר שהיתה לו, ולא הפסיק גם כשצרחתי ובכיתי, גם כשהתחננתי, עד שהיד שלו התעייפה, והוא השליך אותי על הרצפה בשאט נפש ויצא מהחדר.

למחרת לא הלכתי לבית הספר. כל הגוף כאב לי, ולא היה שום סיכוי שאהיה מסוגלת לשבת.

דורון כנראה התגעגע אליי מאד, כי כשחזרתי הוא הגביר את ההתעללות שלו.

בהפסקה, כששוב הכריך שלי התגלה כעיסה שספוגה במי המזגן המסריחים, הלכתי לשתות בברזיה. יותר חשתי בנוכחותו מאשר ראיתי אותו, כשהתקרב אליי מאחור וחילק לי מהלומה לכתף, כדי שהמים בברזיה ירטיבו את כולי. הוא לא ידע, אבל הוא פגע בדיוק במקום שבו התנוססה, מתחת לחולצה, חבורה שחורה סגולה גדולה. הכאב היה משתק, מעוור...

ואיכשהו, משהו בתוכי השתתק, התעוור ומת. במקומו, נולד משהו חדש.

הסתובבתי אליו, לא כנועה, ואפילו לא זועמת. הייתי קרה ומחושבת. לפני שהצליח להבין שמי שעומדת מולו אינה זו שהכיר, נשלחה בעיטה מכוונת היטב של המגפיים החדשים שלי, שקצותיהם מתכת, לעבר האשכים שלו. דורון התקפל ונשר לרצפה כמו בובת סמרטוטים. הוא לא הצליח לזעוק אפילו. עיניו בלטו מחוריהן כשחרחר, האוויר בקושי נכנס לריאותיו. עוד בעיטה לחזה שלו השלימה את האפקט, ואז, עומדת ברגליים פשוקות מעליו, התכופפתי והכנסתי לו סטירה מצלצלת.

"אתה

בחיים

לא

תיגע

בי

יותר!

מבין?"

דמעות זלגו בלי שליטה מעיניו, שכל מה שראיתי בהן היה פחד. זה שימח אותי. הוא הנהן בדממה.

וכשהסתכלתי לו בעיניים, בפעם הראשונה מאז שהכרנו, גיליתי את עצמי מחדש.

באותו היום, עוד לפני שהוריי חזרו הביתה, ארזתי עם נעמה את חפציי המועטים ועברתי לגור אצל הוריה. עולם חדש נגלה בפניי, עולם שבו ההורים מחבקים, מחייכים ומחזקים.

אחרי חודשיים הודיתי להורים של נעמה ושכרתי דירה עם שותפים מבוגרים ממני בהרבה. יש יתרונות לזה שעובדים מגיל צעיר. עם ההורים שלי לא הסכמתי לדבר ולו מילה אחת מאותו היום. בטח היה להם מה להגיד על זה שאני גרה עם סטודנטים, ואפילו התאהבתי באחד ואני שוכבת איתו. זה כבר לא הפריע לי יותר. דעתם לא היתה חשובה יותר מקליפת השום. הם היו זיכרון רחוק ורע.

דורון ואני לא נעשינו חברים טובים, אבל שרר בינינו כבוד הדדי, ואפילו נתתי לו להעתיק מפעם לפעם. אם מישהו ניסה להציק לי, דורון היה תופס אותו לשיחה צפופה.

את התיכון סיימתי בהצטיינות יתרה.

ההורים שלי לא הוזמנו לטקס.

גל ברקן, מלכה לב אדום

גל ברקן, בת 51 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (ושתי כלבות), וגרה ברעננה.

חוקרת אהבה ומסדרת מילים.

כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים).

הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית.

מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים" ומרצה.

רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.