הפוגה

הפוגה

כשהסתכלתי לו בעיניים, גיליתי את עצמי מחדש והבנתי שלא טוב לי כאן ואני צריכה שינוי, נתק, שקט והזדמנות להתחיל מחדש....

כשאני שומעת מכמה אנשים בסביבתי משפטים די דומים, זה גורם לי לחשוב שאולי אני  מפספסת משהו, אז אני בודקת את זה על עצמי. לא בגלל שאני הולכת עם העדר, כי אני לא כזו, אלא כי אם אני שותה את אותם מים כמוהם ונושמת את אותו אויר עם או בלי קורונה כמוהם, אז אולי זה בכלל לא בשליטתם/תנו הדבר הזה שהם עוברים?

 מה שאני שומעת לאחרונה מרגיש ונשמע כמו הפוגה מהסוג שיש במלחמות כשכל צד נסוג לאזור המוגן שלו כדי להתחמש, לנוח, להתארגן מחדש פיסית ומחשבתית וגם לתכנן את המהלכיםהאסטרטגיים הבאים שלו לקראת ההתקפה הבאה.

יום הזכרון עבר ואני לא אכתוב כאן על חיילים ולא על מלחמה. אני אכתוב על חבריי, שהם שותפים לאותו מעגל חיים שאני מסתובבת בו בשנתיים האחרונות, אותם פנויים ופנויות שהם לא חיילים ולא בהתקפה או קרב, אבל לפעמים זה בהחלט מרגיש כך.

במקום מלחמה יכולתי לבחור מטאפורה של משחק כדורגל ולקרוא לזה "זמן פציעות" כי כן יש כאן גם זמן החלמה לנשים וגברים שניסו כל מיני קשרים בכל מיני דרכים ויצאו מאוכזבים, פגועים ושרוטים.

אבל אני אחזור לקו המיליטנטי שאני לרוב גם ידועה בו ומרגישה בו בנוח. חבריי לעיתים מותשים מהמלחמה הבלתי פוסקת בין ההגיון והרצונות שלהם לבין המציאות שהם ואני פוגשים שם בחוץ. 

ואז זה מגיע... הרגע הזה שמרימים שלט עצור ומפסיקים הכל כדי לנשום, להיזכר מה היא המטרה המרכזית ומה היעדים ואיך עוד אפשר להשיג את הדבר שהם כל כך רוצים.

הם לא בהכרח תרים אחר החלום או הפנטזיה המושלמת, בטח לא כשהפעם החיפוש נעשה בעיניים יותר מפוכחות.

איך הם עושים את זה? הם מתנתקים מהאפליקציות, יוצאים מקבוצות, לא נענים לחיזורים ואפילו מוחקים מרשימת אנשי הקשר שלהם בטלפונים וברשתות החברתיות אנשים שמהווים תזכורת מעייפת ולעיתים אף כואבת לעוד כשלון מאכזב.

אני מוצאת שזה כל כך נכון לקחת כמה צעדים לאחור, להתמכר חזרה לשקט ולעצמי, להתאהב בעצמכם מחדש ולזכור מה אתם שווים, מי אתם ובעיקר מה מגיע לכם.

החיים, הקשרים המשפחתיים והחברתיים שלנו והעומסים הרגילים שלנו מספקים כל כך הרבה טראפיק מוחי מתיש גם ככה ביום יום. אם בנוסף לזה נצטרך לעסוק כל הזמן במציאת פרטנר ונעבור בדרכים לא קלות ודי מתסכלות, אנחנו נתייאש ונישרף מהר.

יש לי כמה חברים שאף דיווחו על בעיות רפואיות שהם סבלו מהם בימים שלפני ההפוגה ורק לאחר שהקשיבו לגוף שלהם, שככל הנראה הושפע לרעה מתחושות רגשיות, הם התחילו את ההחלמה המלאה של הגוף והנפש.

הפוגה של כמה ימים כדי לשקוע בהרהורים על כשלונות, חלומות על הצלחות והתבוססות בדמעות ודם הקרב האחרון רק יכול לעשות טוב, לקדם ולרפא.

אפשר לראות אפילו בקורונה 2020 סוג של הפוגה כזו שרבים מברכים על החלק הזה שבה ולא מעטים, כולל הכותבת, עוד יתגעגעו לימים של שקט, התחרדנות וריחוק מפקקי המחשבות שנותרו טרום עידן זה. 

בקיצור, אל תחששו להיות קשובים לגוף, לנפש ולראש ותעצרו הכל. תאמינו לי, הכל יחכה לכם בדיוק במקום בו עזבתם ואם לא, אז זה לא היה מיועד לכם מלכתחילה.

הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.

כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט.

משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר.

לשיגעון שלי אין מרפא.