אני מהירה יותר מכל מכונית ספורט שאני מכירה ועוברת מאפס למאה בפחות ממאית השניה, ככה כמו ברק, כמו כוכב נופל, כמו מכת חשמל.
זה אולי לא משהו לאדם רגיל להיות גאה בו, חמימות המוח הלא אופיינית לאשכנזיה מבית טוב שאני, אבל האמת אני נצר לשושלת של חמומי מוח, צדקנים וכאלה שפשוט לא יודעים לספור עד מאה לפני שהם מגיבים.
לחלקם זה עלה בקידום, במשרות, שכנות טובה,בחברים וגם בבני משפחה, אלא שעד לפני שנתיים אני הייתי הנטע הזר ביניהם ואפילו כוניתי אומניקית ועוד בתקופה שלאו”ם היה שם טוב, לא כמו היום.
רוב חיי סתמתי, הדחקתי, שתקתי, הבלגתי, בלעתי מיליוני צפרדעים ושאר ירקות. נלחמתי כדי לא להיות כמותם ולא לאבד בגלל הפזיזות הלשונית והמחשבתית שלי את מה שהם איבדו וזה בכלל לא משנה אם הם צדקו או לא.
כחלק מ”התהליך” שלי, שזו מילה יפה שרוב האנשים סביבי יכנו “שגעון”, שלפתי מהקבר הפנימי שלי את הקללה המשפחתית וחיממתי מנועים, לסת, לשון וכיאה לעידן הדיגטלי, גם אצבעות.
התוצאות לא אחרו להגיע וברוך השם היום אני בעלת רשימת חסומים נאה, לא מעט נפגעי חרדה שנולדו בזכותי, גשרים שרופים ואדמה חרוכה.
רוב הזמן אני שלמה עם התוצאות של מעשיי, לעיתים רחוקות מתחרטת ויש פעמים שאפילו אני אומרת לעצמי שייתכן וקצת הלכתי רחוק מדי.
אז ניסו ללמד אותי לספור עד מאה, לשתות מים או זירו עם קרח, לקחת אויר ולנשום (זה הכי מעצבן).
אבל אני בשלי, לא מסוגלת. אחרי שנים של שקט ואיפוק, נותרו בי עוד כל כך הרבה אגרסיות עצורות שחיכו וחיכו בסבלנות עד עכשיו.
יתרה מכך אני מעודדת ויש שיאמרו מדרדרת נשים וגברים תמיד לפעול באופן כזה שמשאיר את המחסום מעל הפה פתוח מספיק, כדי לומר את שעל ליבם מבלי לחשוש ולו רק כדי לא להשאיר את זה עמוק בפנים ולאפשר לכדור השלג הזה לגדול בתוכם ויום אחד להפוך לפצצה שתהרוס הכל באופן בלתי הפיך.
מה שכן יש לי את הקווים האדומים שלי – הילדים שלי, התלמידים שלי ואנשים ממש זקנים. שם אני בוחרת לשמור על איפוק וסבלנות ראויים לכל דעה.
לכל השאר יש לי רק מילה אחת בשלב הזה של חיי – ת ת מ ו ד ד ו!
