אני אש אתה מים

אני אש אתה מים

"אני רוצה לעשות איתך אהבה. 

אני רוצה לקרוע איתך רקיעים, ועוד כמה דברים."

"מה את לא מבינה? את לא רואה כמה  אני דלוק עליך.  אני בוער כמו לפיד . אי אפשר לכבות אותי."

ככה ישבתי ושמעתי את דבריו שמשום מה לא הזיזו לי בכלל.  מי הוא חושב שהוא?

עוד אחד שבא וזורק מילים יפות.

יאללה, שיילך לא צריכה גבר כזה. רק לפני דקה שכח שרבנו על הסיגריות בסלון. 

  לפי דעתי מי שמדבר יותר מהגובה שלו , לא שווה דבר. וגם לא את הזמן היקר שלי. ובטח לא לבוא אלי אחר כך ולהתחנף. 

אבל אני. אני אישה עוצמתית, מלאת תשוקה ורגש. 

אני יודעת מתי צריך לשתוק כשצריך, ומתי לנזוף כמו דרקון נושף אש.אבל הגבר הזה, הגבר הזה יודע איך לשחק בי לטובתו. כלי במשחק השחמט שלו. כי הוא  זה שרואה אותי, את כולי.

זה שיודע שבשביל  לכבוש אישה לא צריך לעדן מילים יפות ולפוצץ במחמאות של פורנו. 

אז נכון, אני בוערת יותר מהסנא. ונכון שאני אוהבת את זה בכל שעה עגולה, וכמה שיותר חם ורטוב יותר טוב.

  אבל לפעמים, רק לפעמים, היית רוצה את הגבר הקר. המחושב.

זה שמביט לי בעיניים ואני כבר מגלגלת לעצמי מחשבות בראש. 

זה שיודע מה אני רוצה רק לפי הבעת פניי. אחד כזה שיודע ללטף ולחבק ממש כמו כרבולית נעימה  וחמימה. 

שיודע איך לסבן אותי ברוך. את כל גופי. מתחת לברז מים חמימים. ומה אם הוא אוהב מים קרים? אין לי בעיה. 

כי  אני בוערת. אני בוערת יותר מהגחל עצמו. אני אש מאכלת והדבר היחיד שיכול לכבות אותי, זה הגבר הזה. 

אבל בקטע טוב.

בקטע שאני רוצה שכל יום הוא יהיה בסביבה בשבילי  יכבה וידליק, יכבה וידליק, את מתג הרגשות שלי  כי רק הוא יודע איך לגשת אליי. להכיל אותי. להאכיל.  הו כן להאכיל. באצבעות הארוכות והחושניות שלו. 

כשהן נדחפות לתוך פי בתשוקה. בזמן שהוא דוחף לי לפה פרוסת עגבניה או סתם טוסט יבש ומיובש. 

אני בכלל לא מרגישה בטעם היבש של הלחם. אני מרגישה בטעם של אצבעותיו הטיפה מלוחות-מתוקות שאני רוצה מהם עוד ועוד.  ויותר מזה, כשאני ערומה. וידיו הקרירות חולפות על גופי הלוך ושוב, מעניקות לי מס"ג מחשמל של זרמים ועונג העוברים בתוכי. אני נמסה.  אני נמסה כמו ארטיק ביום שרב.  וכשאני  מרגישה איך עוד רגע אני מתפוצצת מעצבים מהחום הלוהט הזה, אני מבקשת ממנו יפה, בוא נלך להירטב.  הוא בשמחה מחייך, ומוביל אותי לאמבטיה קרירה שם המים מסמרים את שיערות גופי. מצמררים אותי. ואני מבקשת שיחבק אותי  כי קר לי, ואנחנו  מחובקים והמים הקרירים זורמים עלינו. ובגלל חום גופו ואיברו שמתחככים בי, אני לא מרגישה קור, ושוב הלהט מתפשט בי. וסומק קל עולה בין לחיי, ואני שואלת את עצמי," לעזאזל מה אני יותר אוהבת? חום או קור"?  ופתאום אני מבינה ששנינו הפכים מנוגדים שמשתלבים יפה כמו כלים שלובים.  אני אש והוא מים. אני מדליקה, הוא מכבה.  והשילוב הזה הופך לאקסטזה מטורפת. עולה יורדת בכל פעם.  עד שבא הרגע ומתחלפים. הוא האש ואני המים.  הוא מבעיר בי כל פיסה טובה בחלקי גופי ונשמתי, ואני, אני נהר סוער ומתפרץ. משפריצה לכל עבר את נשמתי. אי קטן של אהבה.  שלא מוכנה לוותר על התשוקה שלה. על החלומות ועל התעוזה.  אש ומים  כמו בריאת העולם לעולם לא יפסיק להתקיים בי.

סומק ארגמן

אישה ילדה פראית בנשמה. חולמת על שמיים חיה את האדמה. מנתבת את הדרך בין סופות וסערות. נותנת למילים להפליג בדמיון.