הן

כשהסתכלתי לו בעיניים, גיליתי את עצמי מחדש.

ראיתי שם אישה שאני לא מכירה. בעצם זה לא נכון, זו אישה שלא הכרתי בעצם קיומה בי.
ראיתי מישהי שעמוק בתוכה יודעת שמשהו צריך לקרות כדי שכל הנשים שהיא, יצאו מהמחבוא שהן מצאו להן עמוק בתוכה. אבל לא יודעת איך פותחים את מקום המסתור שלהן. יותר מזה, היא לא יכולה לדמיין לעצמה מה יקרה אם הן יצאו אחת אחת ותהיינה נוכחות בחיים שלה, במי שהיא, שזו בעצם אני.
הסתכלתי לו בעיניים וראיתי אותן. אחת אחרי השנייה הן יצאו.
הן כלל לא היו צריכות אותי כדי שאפתח להן את הדלת. הן לא היו צריכות אותי שאראה להן את הדרך הנכונה כדי להשתקף לו באישוני העיניים.
שם במראה, שהייתה העיניים שלו, הן נראו לי כל כך יפות, זקופות וסקסיות בביטחון שלהן בי. יודעות שאעשה לכל אחת מהן מקום בתוכי. שאתן להן להראות לי את מקומן בפאזל הגדול הזה שהוא אני.
העיניים שלי נפערו. התקרבתי אליו ומבטי ניסה לחדור אל תוך מרכז האישון שלו. מנסה להבין איך וכיצד דווקא כאן, עכשיו ומולו הן פשוט יצאו.
לא מתחבטות, לא מתגנדרות, אפילו לא ממש לבושות. שמו עליהן הכי מעט שאפשר כאילו רצו לומר לו, או אולי לי, “היא הכי לבושה כשהיא פשוטה.”
הוא הניח את ידיו על כתפי, מרחיק אותי מעט ממנו. “כן אני רואה כל מה שאת ידעת אבל העדפת לא לראות,” מצחו מונח על מצחי, ריסיו נוגעים בריסי, לא מאפשרים לעיניים שלי להיעצם. “הגיע הזמן שתסתכלי עליהן. שתראי כמה הרבה את יכולה להיות אם רק תתני להן את המקום שלהן בך.”
ידיו נפתחו כמניפה על השכמות שלי, מקרבות את כל הגוף שלי אליו. “רק שתדעי, את רק צריכה לבחור את הראשונה. את האחת שתאפשרי לה להיות נוכחת בך והאחרות, תתפוסנה את מקומן בקלילות מבלי שבכלל תרגישי, כי הן ימלאו את כל החתיכות החסרות.”
נשמתי עמוק, עיני עדיין פתוחות לרווחה על ידי ריסיו. והן, שם עומדות לרוחב הרשתית שלו, ברורות לי מאי פעם. ממתינות בחיוך שאבחר אותה, את זו שיודעת להתמסר קודם כל למי שהיא על כל חלקיה, גם אלו שלא מוכרים או לא ממש אהובים עלי. את זו שיודעת שהקבלה והאהבה העצמית הן המפתח לדלת שמאחוריה הן חיכו כל כך הרבה שנים, רק כדי לצאת אל עיניים ולב שרואה אותן.
לב שלא רק שלא מפחד מהן אלא רוצה בנוכחותן. יודע שהנוכחות שלהן תעשה אותי שלמה.
תלמד אותי לעמוד זקוף מול עצמי במראה.

צילמה את אחת מהן 🙂 רויטלי הרואה מבעד לבד וללב {תמונת הקאבר}

כדאי להציץ לה גם כאן Dress Code