זמן קצר אחרי שנפרד ממנה, אספה את כל המתנות שהביא לה בכל תקופת הזוגיות שלהם, והניחה בשקית. מידי פעם היה צץ עוד איזה תיק שלו שקנה פעם ונתן לה, או ספר ששאלה ממנו , כל דבר שהזכיר אותו, נכנס לאותה השקית, שהוצבה בפינה אחורית בארון.
בראשה תכננה אין ספור פעמים, כיצד היא מוסרת לו את השקית ומביטה בו מוציא את החפצים , אחד, אחד מתרגש, ומתחרט.
לאחר כחודש, הוציאה את אותה השקית ממעמקי הארון , הוציאה את החפצים והניחה על המיטה. הנה המחרוזת שקנו יחד בשוק בירושלים, החרוזים התכולים משכו את עיניה כשטיילו שם והוא קלט את מבטיה וקנה לה את המחרוזת, היא הוסיפה למחרוזת לב קטן מזהב שנהגה לענוד וככה אמרה לו “הלב שלי נמצא על המחרוזת שקנית לי, אשמור עליה ועליו” דימעה קטנה נשרה מעינה כשנזכרה ברגע ההוא בשוק בירושלים.
אחר כך מיששה את הפשמינה היפהפיה שקנה לה באחד מביקוריו בהודו. היא נזכרה שכשהראתה את הפשמינה בצבע ירוק עמוק, לחברה טובה, מיששה החברה את הבד ואמרה לה “זכית בגדול באיש מקסים ואוהב שיש לו טעם טוב, ממש לא מובן מאליו”. היא תהתה לעצמה, האם התייחסה אליו כאל מובן מאליו? האם כשקנה לה את הפשמינה כחודשיים לפני שנפרדו, כבר ידע שייפרד ממנה וקנה לה את הפשמינה רק כדי לרכך את מצפונו?? היא קיפלה במהירות את הפשמינה בחזרה לשקית והכניסה את המחרוזת לקופסת תכשיטים בה מצאה, צמיד שהכין לה פעם באיזו סדנת תכשיטים וגם את “העין” – תליון עין שנתן לה כמתנת יומהולדת כדי שתשמור עליה מעין הרע. “טוב לא ממש עזרת לי” היא אמרה לתליון העין הדומם והכניסה אותו לקופסה.
חלף חודש נוסף והשקית נשכחה כמעט לחלוטין ממנה, היא נאבקה בכל יום עם המחשבות עליו ועם העצב שהתנחל לה בגוף. מעצב עמוק ויגון, הפכו רגשותיה לכעס ואכזבה וברגעים מסויימים אפילו לשינאה. עד שהיו מגיעים רגשי החמלה והחסד הטבועים בה כל כך עמוק, ובזמנים האלו היא הייתה ממהרת לעמקי הארון, מוציאה את השקית, מניחה לידה שקית נייר יפה קטנה יותר , אליה הכניסה רק את הדברים שלו, כמו המילון שפעם נתן לה כשלמדה ספרדית, הספר האחרון של אלי עמיר שלא סיימה לקרא וביקשה להחזיר לו, התיק שלו שקנה ב”היכל הרוק” בביקור בארצות הברית ונתן לה. התיק שתמיד היה בו דיאודורנט, תחתונים, חולצה ומכנסיים להחלפה במידה ותרצה להישאר לישון אצלו… והגמל. כן, הגמל היה סיפור מצחיק. פעם ממש כשהתחילו לצאת יחד, התגעגעו אחד לשני כל הזמן. אתם יודעים איך זה כשמתחילים להתאהב. ואז הוא קנה לה את הגמל, הם קראו לו “ולאדק הגמל הפולני” כי לשניהם היו לפעמים אמירות “פולניות” שכאלה כמו: “בסוף אני אשאר לבד, בחושך” והגמל? “הגמל מריח את הנאקה שלו ממרחקים ורץ אליה בתשוקה” ככה אמר לה ונישק אותה בתשוקה.
את כל הדברים שלו הכניסה לשקית הקטנה כשהיא חושבת שלהחזיר מתנות זה עלול להעליב והיא ממש לא רוצה לעלוב בו, לכן תחזיר לו רק מה ששייך לו.
כשהצליחה להתגבר על רגשותיה הסותרים והגועשים, התקשרה אליו, אמרה שהיא מעוניינת להחזיר לו את חפציו והוא אמר שהוא רוצה להחזיר לה את שלה. קבעו שייפגשו ויחליפו שקיות וייסגרו מעגלים. כשביקשה לקבוע יום ושעה, התחמק. כשניסתה שוב וזה לא קרה, הבינה שהמעגל אכן נסגר עבורה וכך גם ליבה. היא איחדה את תכולת שתי השקיות והחליטה עם עצמה שבהזדמנות הראשונה תניח לו את השקית ליד דלת הבית ותסגור את הפרק הזה בחייה.
וכך קרה. ביום שבת אחת, קמה מוקדם מאוד, לקחה דף מכתבים מעוטר וכך כתבה עליו:
יקירי (כן תמיד תישאר “יקירי”)
האיש שנתן לי את כל מה שנמצא בשקית הזו, היה איש נדיב, מצחיק, מחבק, מכיל, אוהב, משתוקק ומעל הכל איש שאהבתי מאוד. האיש המקבל את השקית הזו היום, הוא לא אותו האיש. האיש ההוא נעלם מחיי לפני זמן ואני לא הצלחתי להשאיר אותו כאן לצידי. את האיש החדש שמאחורי הדלת הזו, אני לא מכירה. אם תפגוש את האיש ההוא, מסור לו שאהבתי אותו אהבה אמיתית ושגם אני כבר לא אותה אישה שאהב.
כל טוב ובהצלחה,
XXX
Photo by Jessica Arias on Unsplash
