חיים ומוות ביד הלשון

חיים ומוות ביד הלשון

לא, זה לא הולך להיות פוסט על נשיקות, או על מין אוראלי, למרות שזה לא רע...

זה הולך להיות פוסט על איך המילים שלנו מכוונות אותנו, בלי שנשים לב.

זה לא חדש, וקברניטי המדינה יודעים כבר איך לעשות שימוש חכם במתן שמות שונים לאותו דבר, כדי לשלוט בשיח הציבורי.

אבל בשנים האחרונות, כשאני יורדת עוד ועוד לעומק של הדבר הזה – אהבה – ולמערכות יחסים בין אנשים ובין אדם לבין עצמו, אני נוכחת שוב ושוב כמה המילים שאנחנו משתמשים בהן קובעות את הלך הרוח שלנו, את ההתייחסות שלנו לדברים.

גיליתי שכשאני נותנת שם מדוייק יותר למשהו, הרבה יותר קל לי לפתוח פלונתרים ולמצוא את הדבר הנכון לעשות, או את המקום הנכון להיות בו.

אהבה

זה התחיל, כמו שאני מספרת בהרצאה, עם השימוש הרחב באופן לא הגיוני במילה "אהבה".

באותה נשימה אני "אוהבת" שניצל, אני "אוהבת" את הסרט החדש של אלמודובר, אני "אוהבת" את הכלבות שלי, את הילדות שלי... ואת האהוב שלי.

לאחרונה, כל אישה בפייסבוק שאני לא מכירה חשה חופשי לקרוא לי "אהובה", ובכל פעם בא לי לצעוק עליהן: "בואי!! הרשימה של האנשים שיכולים לקרוא לי ככה קצרה מאד!! והיא לא כוללת אותך!!!!!!"

אבל היא צודקת, לא? בעידן שבו סימן הלייק (מחבב) בפייסבוק איבד את קסמו, והיה צריך להוסיף לב אדום, בעידן שהכל חייב להיות מאמםםםםם, מדהיםםםםםםם, מושששששש... ברור שחצי מאוכלוסיית המדינה מרגישה חופשי להתייחס אליי כ"אהובה".

אז היתה חסרה לי מילה לתאר את הקסם הטהור הזה על פני אדמות, הקלף המשוגע הזה שמחליט עלינו, ואין לנו שום שליטה עליו.

חיפשתי חודשים.

"אהבת אמת" לא טוב. מה, האהבה שלי לילדות שלי שקרית?

"אהבת חיים" לא טוב. זה רומז שיש אחת כזו בחיים, וזה הכי לא נכון.

בסוף, התפשרתי על "אהבה אקס", שמזכיר את מוטיב האקס פקטור שקיים בה. לא אידיאלי, אבל שמיש. בהרצאה אני מסבירה מה הוא האקס פקטור, איך יודעים אם הוא שם, ואיך בלעדיו זה יכול להיות טוב, אבל לא מעיף.

אחר כך, כשייעצתי לאנשים, וכשכתבתי את "המדריך לאיך לריב נכון, ואז לא לריב בכלל", הסברתי מה ההבדל בין ויכוח לריב, ולמה "ריב" זו מילה לא טובה.

אנחנו לא רוצים לריב. אנחנו רוצים לנהל קונפליקט. או! זה טוב.

ניהול קונפליקטים מזכיר שזה לא משהו ספונטני, שזורקים מהשרוול, זה משהו שצריך לחשוב עליו קודם, לקבוע מטרות, יעדים, ולבדוק את הדרכים הטובות ביותר להגיע אליהם. אז במדריך שמתי גם טיפים לניהול נכון של קונפליקט.

אז במקום לריב, תנהלו קונפליקטים!

בגידה

עוד מילה לא טובה היא "בגידה", שמשוייכת לחוסר נאמנות מינית, אבל זה הקשר הכי לא מדוייק.

בגידה היא מכירת סודות מדינה לאוייב. היא כוללת מוטיבים של שקר והסתרה, אבל גם רצון להזיק ולפגוע (וגם מערכת יחסים שכוללת אהבה).

ישנן המון דרכים לבגוד במי שאוהב אותך, ורק אחת מהן כוללת סקס, ולא כל חוסר נאמנות מינית הוא "בגידה" שעונשה מוות.

אני לא מתכוונת להתייחס כאן לאקט עצמו, ולאיך אפשר להתייחס אליו בצורה שונה, ולצמוח ממנו, כאדם או כזוג. שלוש שעות מהסדנה יוקדשו רק לזה, למי שיבחר לקחת את המפגש הזה. אני מדברת על זה שכשנותנים למשהו שם כל כך דרמטי, היחס אליו הופך להיות דרמטי באותה מידה.

אז במקום להגיד "בגידה", תגידו "חוסר נאמנות מינית", תגידו "סקס מחוץ לנישואים", תגידו "שקר"... רק לא משהו שהעונש עליו הוא מוות בתליה.

האמרה החביבה עליי פעם היתה שמי שתסתכל על בעלי יותר משלוש שניות ברצף, אני מוציאה לה את העיניים עם כפית חלודה. גדלתי מאז, זה ברור, כן?

וזה מביא אותנו ישירות למילה הבאה, שהיא החדשה ביותר שמצאתי לה חלופה יותר טובה...

קנאה

זו עוד מילה בלתי מדוייקת באופן זוועתי.

אפשר לקנא בשכן שיש לו דשא ירוק יותר, בשתי צורות: אפשר לקוות שיישרף לו הדשא, או אפשר שזה יהיה רגש חיובי שידחוף אותנו לטפח גם את הדשא שלנו, שנאמר "קנאת סופרים תרבה חוכמה".

ואפשר לקנא לבן או בת הזוג, כלומר כל הסקאלה החל משלא ידבר עם בני המין השני, שלא יהיו ידידים בני המין השני, ועד לאלה שלא אכפת להם שיהיה סקס עם אחרים, רק שלא יתאהב!

כמה רגשות על מילה קטנה ולא מדוייקת אחת!

הבנתם כבר אולי מההתבטאות שלי למעלה שאני באה מרקע קשה של קנאה ורכושנות.

אבל כל החיים קינאתי (בטוב!) באנשים שלא מקנאים, וזה המסע שלי, למיגור החרא הזה. זו מלחמה יומיומית, אבל זו מלחמה שאני מנצחת בה, שניצחתי בה כמעט לחלוטין, ועדיין אני מדייקת את עצמי כל הזמן.

וזה מה שעליתי עליו – החלפה קטנה של הביטוי, ופתאום הכל נהיה קל וברור יותר, גם הבעיה וגם הפתרון.

מוכנים?

במקום להגיד "קנאה", תגידו "חוסר ביטחון בקשר"!

למתקדמים – "חוסר ביטחון".

אבל תתחילו עם "חוסר ביטחון בקשר".

עכשיו הכל ברור. אם בעלך יושב עם ידידה לבירה, ואת עם דמעות בגרון ועיניים על השעון, יש לך חוסר ביטחון בקשר. אם אשתך מקבלת הודעות במסנג'ר מגברים ואתה מבקש ממנה לחסום אותם, יש לך חוסר ביטחון בקשר.

אם אתם מסוגלים, דמיינו מצב שבו אתם בטוחים במאה אחוז, לא פחות, שבן הזוג שלכם לנצח, לעולם, שאין שום דבר בעולם שיכול להחליף אתכם, שיכול להתחרות בכם, שיכול לפגוע באהבה שלו אליכם... אתם יכולים?

אתם חושבים שהמצאתי את המקום הזה? שזו אידיאה? שזה לא קיים? מודיעה לכם באחריות שזה קיים. אני גרה פה, ונורא כיף כאן!

כמה שלווה יש במקום הזה... במקום הזה לא אכפת לכם אם הם מדברים עם מישהו אחר, נפגשים עם מישהו אחר... שום דבר. כי כל הדברים האלה הם רק "לוויינים" לשמש הגדולה שהיא האהבה שלכם. הם לא מתקיימים בגלקסיה שלכם בכלל.

מסייגת – אני לא מדברת על מישהו שמעביר את רוב העולם שלו להתנהל מחוץ לזוגיות, ומייצר "זליגה אנרגטית".

בכל מקרה צריך לבדוק אם לרגש השלילי שהרגשנו יש בסיס, אבל הבסיס הזה תמיד יהיה חוסר ביטחון בקשר. חוסר הביטחון הזה יכול להיות מוצדק, אם הקשר אכן לא בטוח. והוא יכול להיות לא מוצדק, אלא רק פחדים שלנו.

אז הנה הפתרון גם, נכון?

בשביל לא לקנא, צריך לא להפסיק את ההתנהגות, אלא להגביר את הבטחון בקשר.

בשביל להילחם בקנאה, בחרדת הנטישה שמביא איתו חוסר הביטחון בקשר, צריך לחזק את האהבה, את תחושת הביטחון, צריך לבנות את קירות הארמון, ולא לנסות לסתום באצבעות או בפלסטרים את החורים בחומה. לאף אחד אין מספיק אצבעות בשביל זה.

אבל לזכור עקרונות, רעיונות, זה לא קל, במיוחד כשאנחנו במצב נפשי רגיש ופגיע...

אז התחלתי בלהחליף את הדיבור.

בכל פעם שרציתי להגיד "קנאה", עצרתי ואמרתי במקום "חוסר ביטחון בקשר", גם אם זה עורר התנגדות בתוכי או במי שייעצתי לו. כשהסתכלנו באומץ על המקום הזה, פתאום ראינו גם את הפיתרון ברור ובהיר.

אז תדייקו.

לא תאמינו איזה שינוי יעשה בבפנים שלכם הדבר הפשוט הזה – לדבר מילים אחרות.

ובואו לספר לי איך היה.

 

*כל הפוסטים האחרים והמדריכים צבועים פה עם קישור ישיר אליהם.

**להרשמה להרצאה הבאה לחצו כאן


Photo by Brett Jordan on Unsplash

גל ברקן, מלכה לב אדום

גל ברקן, בת 51 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (ושתי כלבות), וגרה ברעננה.

חוקרת אהבה ומסדרת מילים.

כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים).

הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית.

מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים" ומרצה.

רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.