כאבי פנטום

כאבי פנטום

פעם בכמה ימים היא תרגיש כאבים עזים שיופיעו לה שוב באיבר ההוא שנכרת ממנה ביום אחד בהיר מאד. היא יודעת שזה יכול להימשך גם שנים והיא מוכנה גם לזה. למעשה היא היתה מוכנה לזה מהיום הראשון.

אבל איך משהו שכבר לא קיים, כואב כל כך, כאילו היה חי עדיין ומחובר לגוף? היא ידעה אודות התופעה הרפואית הזו שנקראת כאבי פנטום, היא קראה על זה וניחשה כיצד זה ודאי יכול להרגיש לכאוב במקום שחסר בו, אבל בין לקרוא על זה ולדעת על זה ועד להרגיש את זה ממש, יש עולם ומלואו.

היא קראה פעם שלכל איבר בגוף יש קבוצת תאים באזורים התחושתיים במוח והחותמת נשארת שם גם לאחר הקטיעה וכך היה. אלא שאת החותמת הזו היא נשאה לא רק באזור התחושתי במוח שלה, אלא גם בזה שעמוק בליבה וכך הוכפלו בהתאם כאבי הפנטום. 

ובעוד שאחד הפתרונות לקטיעת איבר בגוף, זה הרכבת תותבת חלופית, יש איברים שאין להם תחליף של ממש ועל הגוף על כל שאר מרכיביו יהיה ללמוד להמשיך לחיות בלעדיו.

יוצעו לה משככי כאבים שירפו לרגע קט את הכאבים, אבל זו היא שתתעקש להרגיש שוב ושוב את הכאבים. רק דרך הכאב היא תמצא את השלווה שלה ואת ההבנה שזה היה שם, שלה וחלק ממנה וכעת כבר אינו ולא יחזור.

כל כך הרבה הסתגלות נדרשת ממנה כעת והיא שתמיד התגאתה ביכולות הסתגלנות שלה נאלצת להוכיח, קודם לעצמה איך עושים את זה, כך שאפילו היא תאמין לעצמה שזה אפשרי להמשיך במקום שבו נדם לרגע הלב ואז שב לפעום רק כדי להתקיים, לשרוד עוד קצת עד שיחלים.

אז היא נעלה נעלי הליכה נוחות, לבשה שמלה יפה ומחמיאה, התאפרה, מחתה דמעות והתאפרה מחדש, הביטה במראה, נגעה עם יד ימין באזור שנקטע, ליטפה אותו והבטיחה לו שיהיה בסדר. היא הביטה למטה בנייד שלה ולא חיכתה יותר להודעה שלא תגיע, למפגש שלא יקרה, לנשיקה שלא תורגש.

רק את החסר היא תרגיש, את כאבי הפנטום האישיים שלה שירדפו אותה עם הזכרונות ועם המחשבות של מה היה קורה אם הכל היה שונה - הטיימינג, המציאות והחיים.

ומה בכל זאת עם קצת אופטימיות? האם מאחורי כל סוף מחכה לה התחלה? האם באמת על כל דלת שנסגרת נפתח חלון? האם חצי הכוס הריקה יכולה להתמלא מחדש?

מצד שני מפחיד לחשוב מה יקרה אם כאבי הפנטום יחלפו והחיים ימשיכו. מה יהיה שם להזכיר לה את הכאב שלא באמת טופל כראוי וסתם דהה כמו קעקוע ישן שמוטבע עליו סמל של מכונית יוקרה המוסתר בפרחים?

מזג האויר הוא אחד התורמים לשינוי בעוצמה של כאבי הפנטום והיא רק תוהה מה יקרה כשהקיץ ייגמר ויגיע החורף הקר, המנוכר והאפרורי ואיפה יתפסו אותה הכאבים החדים האלה?

ואם אחרי הכל שום פתרון לא יעזור לכאבים, היא תיאלץ לעבור ניתוח כריתת עצב.

ובליבה התקווה שכריתת העצב של האיבר תסיים את העצב.

 

 

 

הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.

כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט.

משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר.

לשיגעון שלי אין מרפא.