מכל האותיות שבעולם, היא התאהבה ב ד’. טוב, לא באות ד’, אלא בגברים שהשם שלהם מתחיל ב-ד’.
זה התחיל עם דניאל, שהיה גבוה וחתיך, שהחמיא לה על כל צעד ושעל, שבסופו של דבר ממש זרקה אותו מהבית כשהתחיל למדוד את שימלותיה.
אחר כך בא דן. דן היה קשוח מבט, אך עדין נפש, הוא אהב אותה בכל ליבו העדין, היה כותב לה שירי אהבה רבי משמעות עד שפשוט יום אחד, דן החליט שהוא רוצה למצוא את ה”דן” האמיתי שבו והלך לדרכו.
אחריו, היו כמה גימלים, אבל הג’ הוא לא ד’.
ויום אחד הופיע במקרה, או שלא, דוד. דוד שרצה שתקרא לו “דודי”, או “דודו”, או “דיויד”, זה לא שינה את העובדה שהיא אהבה אותו מאוד. הוא לא דמה לאף אחד מה”דלדים” הקודמים.
הוא היה קשוח ועדין, יפה וגם קצת מסורבל, שמנמן אך גם קל רגליים. היא למדה איתו לרקוד, להנות מהחיים במלא מובן המילה. היא כבר חשבה שהנה זה יוביל אותה אל החופה, אך אז קרתה התאונה. דוד נפצע ומה שנשאר ממנו היה בקושי דא…
הסיפור העגום טרם בא לסיומו, כאשר לחייה פסע בגאווה דור.
הוא באמת שייך היה לדור אחר, שונה ממנה בתכלית השינוי, צעיר ונמרץ, תאב חיים ושימחה. לאט, לאט ובעקביות, פתח את סגור דלתה, נכנס לכל נימי נפשה, איפשר לה להיכנס בדלתו שלו. הזמין אותה להיות שלו. והיא, ה”דנה” הזו, הסכימה.
ומאז הם חיים יחד באושר ואושר ברובע ד’ בשיכון דדו בעיר דרומית ורחוקה.
