אחד מהביטויים הרוחניקיים החביבים עליי ביותר מאז ומעולם היה “לשחרר”.
אני צינית.
“שחררי…” אמרו לי כשהגבוה ואני נפרדנו לאיזו תקופה בצבא.
“שחררי…” צעקו עליי כשלא הסכמתי לשלוח את הילדה שלי לגן.
“שחררי…” רמזו לי בעדינות כשאיזה חבר התנהג כאילו מבחינתו החברות הסתיימה.
“If you love somebody, set them free” שר סטינג.
“שחררי!” זעקו ספרי ההעצמה הנשית בשקל.
שחררי, כי אף אחד אינו שלך. הם של עצמם ושל היקום. אין לך בעלות עליהם. פיס אנד לאב.
התגובה שלי, בכל פעם שעוד מישהו היה אומר לי לשחרר, היתה בערך – שחרר ממני, לפני שאני משחררת לך איזה לום לראש!
כולם פה פתאום ביצי חופש של תרנגולות בנופש, כולם משחררים, רק אני לא.
“לשחרר” היה בעיניי זהה לגמרי ל”לעזוב”, “לוותר”, “להתייאש” – ומי רוצה את זה? בטח לא אני!
אצלנו שטח משוחרר לא יוחזר!
ההתנגדות שהמילה הזו עוררה בי היתה שניה רק לתחושת הקבס שעולה בי מצירוף המילים “העצמה נשית”.
כי סליחה, כן? אתם יכולים להתווכח האם הגבוה הוא שלי או לא שלי, אבל הילדות הן לגמרי ולחלוטין שלי!! יש לי ריצ’רץ’ בבטן שמוכיח את זה!
אבל מה לעשות, שהחיים מזמנים לנו סיטואציות שבהן מן הראוי… ובכן… לשחרר?
עם הילדות זה עבד נורא בקלות. הקשבה להן, הקשבה לבטן של עצמי, וכשהן הלכו לגן לא היה שום בכי. לאט לאט, בקצב שהתאים לי ולכל אחת מהן, שחררתי. מי שחשב שיהיה לי קשה, התבדה מרות. גידלתי שלוש נשים חזקות ועצמאיות לתפארת.
אבל במערכות יחסים אחרות זה היה טיפה יותר קשה.
אז המצאתי לעצמי מילה אחרת. אני לא משחררת, אני מניחה. להניח זה טוב. זה אומר שאת שומרת עין על המטרה, שאת מאפשרת מרחב בלי לבעוט החוצה.
תרגלתי את זה, בחיי. זה לא קל לאחת כמוני, פולניה וקונטרול פריק, להניח. אז תרגלתי. הייתי יושבת בעיניים עצומות, מדמיינת את הסיטואציה, ולאט לאט נותנת לכפות הידיים להיפתח. זה עבד, ולמדתי להניח.
כשלמדתי לא להיאחז בכוח בדברים, גיליתי, לתדהמתי, שמה שהיה שלי נשאר שלי גם בפחות מאמץ.
סורי, הקטע הזה של “אנשים הם לא שלך” אבוד אצלי.
אבל הבנתי שהשחרור האמיתי והנכון מגיע לא מתוך ההבנה שאף אחד לא שלי.
ההיפך הוא הנכון – הוא מגיע כי הבנתי במוח, בלב, בבטן, בכל תא בגופי, שהם כל כך שלי ששום דבר לא יכול לאיים על זה, גם לא הם עצמם.
לשחרר זה לא לעזוב, ולא להתייאש, ובטח לא להפסיק לאהוב. לשחרר זה הבטחון המוחלט שאת יודעת היטב מה שלך, וזה יישאר שלך גם אם לא תיאחזי בזה בציפורניים.
לשחרר זה סבבה דווקא. סליחה, סטינג.
אם אתם לא בטוחים שמישהו שלכם, לכו לעבוד על זה בתוך עצמכם, ושחררו אותו מאחיזת החנק שנועדה להבטיח שלא ילך.
כמובן, זה לא אומר שבמערכת יחסים צריך להתרווח לאחור ורק לחכות שדברים יקרו, כן? בכל מערכת יחסים צריך להשקיע, אבל לא דרושים לזה הסברים. אתם תרגישו יפה מאד מתי מדובר בהשקעה במערכת היחסים, ומתי אתם נאחזים בה כמו טובע בקנה קש, כי כשנאחזים במישהו בציפורניים, הנטיה הטבעית שלו היא להתנער. ציפורניים זה כואב.
האמור לעיל אינו מכוון לגירודים בגב, שזה כיף.
אז שחררו.
שחררו את עצמכם מהציפיות של אחרים ושלכם, שחררו נעילת לסתות, שחררו קצת את המושכות, שחררו לאנשים סביבכם קצת חבל וסמכו עליהם שלא יפילו אתכם, שחררו שליטה, רק טיפה.
או שתניחו. אני מניחה שזה אותו דבר.
Photo by David Clode on Unsplash
