היא התיישבה על הסלע החלק מול הוואדי. זו הייתה הפינה שלי, אליה הייתה בורחת כשרצתה להיות לבד. היא הייתה מתיישבת ברגליים משוכלות. משעינה את ראשה על שתי ידיה כשהמרפקים שלה נתמכים בברכיים. כך ישבה שעות. עיניה מביטות, יותר נכון בוהות בנוף השלו של השדות שנפרשו מעבר לוואדי. הראש שלה היה מתמלא במחשבות ובחלומות, לפעמים ליווה אותה יצור מיוחד מאוד שעל ראשו כובע זהב גדול ועיניו טובות. מבין זיפי זקנו הסגול, הציץ פה כסוף שהפיק צחוק מתגלגל. לפעמים הייתה לוקחת איתה משפך קטן להשקות את הפרחים המיוחדים שגדלו בארץ הדימיון שלה, היה שם הפרח הורוד שדמה לדג גדול המביט אל השמים מתוך אוקינוס של מים, היה שם עץ עם פנים טובות – הוא היה עץ הסודות שלה. היא הייתה מתיישבת לידו והוא היה מחבק אותה בשתי ידיו העציות. על גזעו המתולתל הייתה נשענת ומתייפחת, הוא היה שקט וספג אל תוכו את דמעותיה, מכל דימעה צמח תלתל כסוף. כשהיה יורד הערב או כשהייתה שומעת את קולה של אימה, קורא בשמה, הייתה נפרדת בשקט מחבריה בארץ הדימיון, מודה להם על חברתם הצבעונית והמרגיעה וחוזרת מן הסלע החלק שמעל הוואדי הבייתה.
“איפה היית?” הייתה אמה שואלת אותה והיא הייתה מספרת על הביקור בארץ הדימיון, על העץ המחבק, חברה הטוב, על הפרחים המיוחדים בצורה של הדגים והצטערה להיזכר ששכחה את המשפך בארץ הדימיון. אימה הייתה מביטה בה וחיוך דק היה נמתח על פניה, היא ידעה שלילדה שלה יש דימיון מפותח במיוחד, יחד עם זאת חששה שמא הילדה תתנתק מהמציאות ותעדיף לחיות בארץ הדמיון בלי חברות וחברים ממשיים. היא עודדה את ביתה לספר לה על החברים מארץ הדימיון וניסתה להסביר לה ככל יכולתה, שאלו לא חברים אמיתיים ושכדאי שתצא ותשחק עם בנות גילה במשחקי הילדות המוכרים של אותה התקופה כמו קלאס וגומי, או משחקי תפקידים למיניהם …הילדה חייכה אליה חיוך גדול והסבירה לה, בהגיון שיש רק לילדים, שארץ הדמיון היא מקום ממש אמיתי, שהחברים שלה שם, הם חברים טובים ונאמנים, ושהם יצטערו מאוד אם לא תגיע לבקר אותם ולהשקות אותם. אימה המודאגת פנתה לרופאת הילדים וזו הרגיעה אותה באמירות של “אל תדאגי באיזשהו שלב זה עובר” וגם “זה טוב שלילדה יש דמיון, זה יעזור לה בעתיד…”
חלפו הרבה שנים מאז אותן שנות ילדות רחוקות. הסלע החלק והוואדי נעקרו מזמן ובמקומם הוקמו בניינים רבי קומות. הילדה גדלה והפכה לאישה בוגרת ובעלת משפחה משל עצמה. מידי פעם הייתה נזכרת בחבריה מארץ הדימיון ודימעה הייתה נושרת מעיניה. כשגדלה והבינה שהיא “אחרת”, הדחיקה הרחק, הרחק את ארץ הדימיון. היא רצתה להיות כמו כולן. רצתה להיות מוזמנת למסיבות הכיתה, רצתה שיהיו לה חברות לבכות להן ולא עצים דימיוניים. היא טמנה עמוק, עמוק במחשבותיה את העץ המחבק, הפרח בצורת הדג וכל שאר היצורים וגדלה להיות נערה רגילה כמו כולן. את הדימיון החליפה בספרי רומן רומנטי שהציתו את דימיונה העשיר ובכל פעם כשהייתה קוראת ומחשבותיה היו מפליגות הרחק אל מעבר לסיפור שבספר, הייתה נבהלת. עוצרת וחוזרת לעמוד שהצית את דימיונה. “הדמיון שלי לא יועיל לי בחיים” חשבה לעצמה. היא השקיעה בלימודיה ובחיי החברה שלה והמשיכה ללימודים אקדמיים נחשבים.
אימה שזכרה את אמירתה של רופאת הילדים ” אל תדאגי באיזשהו שלב זה עובר”, שמחה על השינוי שחל בביתה אך בסתר ליבה התגעגעה לחולמנות ולסיפורים של ביתה על ארץ הדימיון. יום אחד, ישבה וכתבה במחברת יפה את הסיפורים שסיפרה לה ילדתה הקטנה. את הסיפורים איירה בצבעים עזים וחשבה לעצמה שיום אחד, כאשר ביתה תגדל, תראה לה את המחברת עם הסיפורים המאויירים. היא לא זכתה לזה. כשביתה כבר הייתה אמא לתינוקת קטנה, נפטרה האם בפתאומיות. בין המנחמים הרבים הייתה גם אותה רופאת ילדים שהאם הלכה להתייעץ איתה בעבר. היא הפכה להיות חברתה הטובה של האם ולכתה בפתאומיות, היכה אותה בצער. היא ישבה עם הבת, וסיפרה לה על אותה שיחה מודאגת לגבי ארץ הדימיון. הבת הייתה מופתעת, היא לא ידעה שאימה הייתה מודאגת מדמיונה המפותח. “אימך אהבה אותך מאוד” , פתחה ואמרה הרופאה “יום אחד היא הגיעה אלי עם מחברת יפה, בתוך המחברת היא רשמה את כל הסיפורים שסיפרת לה על ארץ הדימיון ובנוסף איירה אותם בציורים פרי דימיונה. אימך הייתה ילדה בעלת דימיון מפותח מאוד בעצמה והיא חששה שלא יהיו לך חברים כמו שקרה לה בילדותה”. הבת חיבקה את הרופאה והודתה לה בדמעות על הגילויי הזה. לא היה לה מושג על מחברת הסיפורים המאויירת. מאותו הרגע שמה לה למטרה למצוא את המחברת. היא שאלה את אביה, שלא ממש הבין על מה היא מדברת, חקרה את אחיה הגדולים שהביטו בה מוכי צער והאשימו אותה שהיא “שוב מדמיינת”. היא החליטה שבתום השיבעה היא תערוך חיפוש יסודי בבית הוריה ותמצא את המחברת הזו. אבל, כמו שקורה בדרך כלל ב”ארץ המציאות”, הזמן חלף והיא לא מצאה את הרגע הנכון “להפוך את הבית” ולמצוא את המחברת. יום אחד כשגעגועיה לאימה היו קשים מנשוא, נסעה אל קיברה הלבן. היא ישבה ברגליים משוכלות ליד הקבר הקר והחלק, הניחה את ראשה על שתי ידיה כשהמרפקים שלה היו שעונים על הברכיים. היא נתנה דרור לדמעותיה, דרור למחשבותיה. בראשה ניהלה שיחה עם אימה, “אמא אהובה שלי, אני רוצה שתיקחי אותי לארץ הדימיון האבודה, לבקר את העץ המחבק ואת פרחי הדגים היפים” אימה חייכה אליה ממקום מושבה בעולמות האחרים, הושיטה לעברה יד חמה ואמרה לה “בואי ביתי החולמת, בואי נטייל לארץ הדמיון ששמרה עלייך וגם עליי בילדותנו” המסע לארץ הדימיון עבר בתוך סיפראלות של צבעים, בין שיחים סגולים וגבוהים, הן טיפסו על גבעות כחולות ומוזהבות ועצרו רגע לנוח תחת עץ אחד עם פנים טובות ותלתלי כסף על גיזעו. “זה העץ המחבק שלי” אמרה הילדה לאימה ושתיהן חיבקו אותו בשימחה. “ברוך שובכן לארץ הדימיון” הוא אמר להן בחיוך של טוב. “התגעגענו מאוד” הוסיף. את השיחות שניהלו שם האם והבת לא אספר לכם, הן היו שיחות בשפה שרק הן הבינו, מידי פעם הן צחקו ומידי פעם בכו. לפני שנפרדו מארץ הדמיון ואחת מן השנייה, שאלה הבת את האם על מחברת הסיפורים. “כן, באמת רשמתי את כל סיפורייך ואיירתי אותם בצבעים עזים, שמרתי את המחברת במגירת החלומות הגנוזים, בארון הבגדים שלי מאחורי כל הדברים החשובים” אמרה לה אימה ונעלמה. לקחו לה עוד כמה ימים למצוא את המחברת. ועוד כמה ימים , עד שאזרה אומץ לפתוח אותה. מאז שפתחה אותה, השתנו חייה לבלי הכר. והרופאה, חברתה של האם, סיפרה לה שבאותה השיחה המדוברת אמרה לאם “זה טוב שלילדה יש דמיון, זה יעזור לה בעתיד…”
“ארץ הדימיון שלי” – הפך להיות ספר מקסים שהנציח את האם ואת הסיפורים של הבת. והבת? היא הבינה שהדימיון שלה הוא מה שיביא אותה רחוק, מה שיגרום לה לצאת למקומות חדשים, לפרוץ גבולות ולהתפתח, את ילדיה היא עודדה לחלום ולשוטט בארץ הדימיון, ולכולם היא ביקשה למסור :
“תחלמו, תדמיינו איך הייתם רוצים לראות את חייכם, איפה הייתם רוצים לבקר, עם מי הייתם רוצים לחיות, ולאיזה מקומות בתוככם הייתם רוצים להגיע! רק כשאנחנו מאפשרים לעצמינו לדמיין ולחלום, אנחנו מצליחים להגשים ולהיות מאושרים”
***תודה להילה מזור רייך על המרחב המחבק, שאיפשר לי לחזור לארץ הדימיון שלי
