“ארזתי לבד”, הפעם זה לא משפט שנאמר לבחורה חמודה בדלפק של נתב”ג, אלא לעצמי. מה לעשות, בימי קורונה אנחנו חיים כיום ובנוסף לכל אני עוזבת את הדירה שלי השכורה ועוברת לבית משלי.
יש משהו מאד משחרר בלארוז את הבית שלך על כל מטלטליו ולנסות לגרום לכך שזה לא יטלטל אותך יותר מדי בזמן התהליך עצמו.
הרי מה הם אותם מטלטלין שיכולים ברגע אחד לעצור לך את רצף האריזה ולהפוך לך את הבטן, אם לא זכרונות כתובים, מצולמים או אובייקטים שהופיעו בנקודה קריטית בחייך?
אומרים שהחיים של אדם חולפים על פניו ברגע שהוא כמעט ומאבד את חייו, אז יש לי חדשות בשבילכם, גם מעבר דירה יכול להשאיר את אותו אפקט על האדם.
את הזכרונות העדינים ארזתי בדיוק כמו את הכלים הכי שבירים שלי ועטפתי אותם בפצפצים שיישמרו עד לפעם הבאה שאצטרך למשות אותם מנבכי לבי.
אלבום תמונות מימי עבר בהם חיוכים מצולמים שמאחוריהם ידועה אמת אחרת או זכרון של חופשה מיוחדת שהיוותה אבן דרך בתהליך ארוך יותר.
לארוז מטלטלין אישיים זה לארוז כל פעם מחדש את העבר בנקודת זמן אחרת ולפרוק אותו בעתיד חדש. בכל פעם כזו העבר הוא כמו תל שנבנה על חורבות עברו ומתווסף לו עוד זכרון ועוד זכרון שמשנה אותו, מעוות אותו וגם לפעמים מחליק את הפינות החדות והכואבות יותר.
השתתפתי פעם בקורס בנושא זיכרון בתואר ראשון בסוצויולגיה ואנתרופולוגיה ונצמדתי לתאוריה אחת שטענה שאנחנו בוחרים מה לזכור מהעבר שלנו ומה לא. כן, מנגנון ההדחקה עובד טוב כשממש רוצים ויותר מזה, את אותה סיטואציה יראה כל אחד אחרת מנוקדת מבטו ובחירתו את האירועים ועל פי חווייתו האישית יווצרו כמה זכרונות סובייקטיביים לאירוע אחד אובייקטיבי.
אין ספק שזוגות לוקחים כל אחד את חוויותיו מהזוגיות ומאירועים מכוננים יותר או פחות ומשמרים בזכרונם את החלקים שחשוב להם לזכור לטוב ולרע. ככה נולדים מחלוקות וריבים, שכן השוני הזה בהסתכלות לעבר מצב, בעיקר בעבר, שתלוי בזיכרון, יפורש ויעלה אחרת אצל כל אחד מבני הזוג.
אשה תזכור מה לבשה בדייט הראשון ומה אכלו במסעדה ואיזה סרט ראו ואיפה ואילו הגבר סביר יותר שיזכור מי ניצח באליפות הכדורגל בספרד באותה שנה ומי היה השחקן שהבקיע הכי הרבה גולים. להגיד שזה דבר שלילי יהיה לא נכון, אבל כל אדם הוא עולם ומלואו והוא מביא את תשוקותיו ואת עולמו גם בעת בניית הזיכרון החשוב ביותר.
אז ארזתי לבד את כל מטלטליי, סגרתי דלת לעבר עבר אחד ופתחתי דלת לעבר עתיד אחר. מה היה כולנו יודעים ומה יהיה אף אחד לא יודע. ואולי טוב שכך, אני אוהבת שהיקום מפתיע אותי כל פעם מחדש.
אני אפתח השבוע את הדלת לדירתי החדשה ובאותה עת שאני מכניסה לתוכה את הזכרונות הישנים והארוזים שלי, אני בונה בה זכרונות חדשים ומקווה שלא ייכנסו יותר לעולם לארגז סגור עליו כתוב “זהירות שביר“.
