בצהרי שישי האחרון הרפתי.
החום עטף אותי כמו תינוקת שאין לה מושג מה קורה מחוץ לדלת אמותיה ונרדמתי להרבה שעות מתי שהוא על הספה, משהו שלא רגיל אצלי.
כשהתעוררתי הבנתי שפשוט הנחתי לעצמי. שחררתי כל מחשבה והתעסקות בעשייה והרשתי לעצמי להניח את הראש על הספה, מטיילת עם הטלוויזיה בעולם.
לא ספר, לא טלפון, לא תחושות אשם.
כלום.
רוקנתי מתוכי הכל.
הרפיה טוטאלית.
השקט הזה המשיך איתי לאורך כל הסופשבוע ואפילו זלג למשך השבוע.
ההרפיה הפנימית הזו, אצלי, מאפשרת לדברים לקרות.
היא מאפשרת לי את ההליכה בקצב שלי.
היא מאפשרת לי לזכור מי אני ומה היכולות שלי.
מאשרת לי שאני מי שאני וכשאני יכולה בדרך שאני יכולה.
מזכירה לי שהרצונות שלי והחלומות שלי יכולים להתגשם אם רק אצעד צעד אחד לקראתם כל יום, גם אם זה בלדבר על ואת זה.
ההרפיה הזו מרשה לי להביט בעצמי במראה ולהודות שאני חיה בתוך חלק נכבד מהחלומות שלי.
אני חיה בדיסונאנס לא קטן בין שלווה לסערה, בין רעש לשקט. חיה בין ועם הגלים הללו שבי. לפעמים הם מגיעים כצונאמי ולעתים כאדווה.
פעם הייתי מסתחררת עם הסערה ונעלמת בתוך השקט. נותנת לרעש להציף אותי ולשקט להפחיד אותי. היום אני גולשת על כל קשת התחושות, הרגשות והתנודות שמגיעות אלי.
לא נבהלת, לא נרתעת, בעיקר לא בורחת.
מניחה את עצמי על הגלשן ונותנת לעצמי ליהנות מכל תחושה.
כל גל מלמד אותי עוד על כושר התנועה שבי.
כל נפילה מהגלשן מלמדת אותי על הכוח שיש בי כדי לקום.
הסערה מלמדת אותי הרפיה, שחרור מכל אחיזה שהיא, עוד ועוד ועוד עד שאני נוחתת אל תוך שקט.
השקט הזה מזכיר לי שהחיים הם מה שיש לי עכשיו.
שאני זה החיים שלי, ושכל מה שקורה בי הוא שלי והוא אני. וגם כשאני עושה בי שינויים, הם יכולים לקרות אך ורק בדרך ובקצב שנכון לי.
השקט הזה, ההתמסרות לחוסר רגש וחשיבה משמיעים לי את הקול הזה ששר אותי בדיוק מופתי, מבלי לסטות מהסולם הנכון לי להיום ומבלי לנגן בי צלילים צורמים.
הקול הזה שאני שומעת כשהשלווה עוטפת אותי כאילו הייתי מתנה שבירה, צלול, משמיע את עצמו בכל המנעדים שאני ללא טיפת זיוף.
תמונת הקאבר היא של אומן נפלא Gustav klimt שהכרתי בזכות הדרי גבעתי שעוזרת לי כשאני רק מבקשת {ואני מבקשת המוןן} בשמחה, אהבה ומסירות, בחיפוש אחר תמונות לטקסטים שלי.
