וירבו חיי האדם על פני האדמה, וימצא את הסיליקון, ואת הבוטוקס, ואת חומרי ההרדמה, וירא כי טוב.
זה התחיל בקטן… אישה שכל חייה סבלה מאף גדול, קיבלה את האפשרות לסובב את גורלה על צירו בשניה אחת. אחר כך, זו כבר היתה נערה שהיה לה גבשוש קטן על אפה, ואחר כך ילדה שרצתה אף בדיוק כמו של ההיא, קורל מא’ 2.
איל ואני פוסעות ברחובה הראשי של עיר. מולנו, ברמזור, חוצה את הכביש חובצלינת פלסטיק.
“תסתכלי”, אני אומרת לילדה שלי, “שום דבר אצלה לא מקורי. הכל חלקי חילוף.”
האף – ניתוח
השפתיים – ניפוח
השיער – החלקה
המצח – הזרקה
עדשות באישונים
השדיים – בלונים
השיזוף – בריסוס
ובטח גם שיפצו לה את ה…
אוזניים, מה חשבתם?
חובצלינת הפלסטיק המצויה היא בת ארבעים פלוס, או הרבה פלוס, עם שאיפות עזות להיראות בת שתים עשרה. השיער תמיד יהיה ארוך מדי, והמכנסיים קצרים מדי.
היא דווקא לא הולכת על סטילטו, כמו בנאדם תרבותי, אלא נועלת הוויאנס, כי ככה הילדות.
המראה המתקבל, לעניות דעתי לפחות, הוא פאתטי גובל בגועל נפש. ולא, לא הקנאה מדברת מגרוני.
אל תתבלבלו, אין לי שום דבר נגד אישה בת ארבעים שסיימה לעשות תינוקות ומחליטה לעשות את עצמה קצת. הבטן שראתה ימים טובים יותר, החזה שהתרוקן, קמט העצבים הקטן שהתקבע. אם אפשר לתקן, להחזיר את המחוגים קצת לאחור, לחדש ימים כקדם עם הבעל או המאהב, למה לא?
הבעיה, כמו תמיד, היא הגבול. בעולם שבו הכל אפשרי, כמה לאחור את מחזירה את עצמך? מה את עושה בשביל עצמך ומה את עושה בשביל מישהו אחר, בשביל העולם?
כשכל השריטות יוצאות לחגוג, התוצאה המתקבלת היא סוג של מפלצת דמויית בובה מוגזמת, עם שפתיים שדומות יותר למקור של ברווז, חוסר יכולת לחייך או לזעוף, ועיניים שבקושי ממצמצות… ואחר כך אנחנו עוד רוצות ללמד את בנותינו להבחין בין משחק או טלוויזיה לבין החיים.
הברווז המפורסם של דודו גבע. זה מה שהן מזכירות לי תמיד. סליחה ^
ומה שהכי מעצבן אותי, הוא שיש לדבר הזה קהל.
לא כולם, אבל גברים אוהבים את חובצלינת הפלסטיק, אחרת היא לא היתה, והיא זולגת למחוזות חדשים כל הזמן. בפייסבוק אני רואה תמונה של בחורה שלא יכולה להיות יותר מבת עשרים וסיגריה, בתנוחה שאינה משאירה מקום לטעות בהבנת כוונותיה, משופצת כאילו אין מחר, ועם כמויות מייק אפ שלא היו מביישות ליצן מקצועי. ושתבינו, מדובר לא בנערת ליווי מקצועית כי אם בבחורה יחסית נורמאטיבית ונחמדה. ובת עשרים, ראבק! בת עשרים!
אני לא יודעת מי מכם זוכר את הטלנובלה העברית “האלופה”. הגבוה ואני היינו מכורים לזבל הזה כמו לחומר משובח בגידול אורגני. כשראיתי לראשונה שם את מיכל גבריאלוב, המחשבה הראשונה שעלתה במוחי היתה: “אין מצב שזה האף שלה! הדביקו לה בשביל הסדרה.” היה דיון ער בבית סביב סוגיית האף הענק, ואז, תודה לאלוהי הרשת, חיפשנו תמונות באינטרנט וראינו שאכן כן, הדבר הזה אמיתי לגמרי.
שתבינו, מהרגע הראשון שמיכל הופיעה על המסך, אף או לא אף, הגבוה ואני היינו מאוהבים בה לגמרי. היא אחת הנשים היפות והקורנות שיצא לי לראות. כשהיא “מתה” בסידרה, די הפסקנו לראות.
מי שקורא אותי לא מהיום יודע (ומי שכן, תשלימו חומר. אין לכם בושה?) שביססתי חיים שלמים (וספר ילדים אחד) על אהבה עצמית, על קבלה של עצמך בדיוק כפי שאת. אני מסבירה לילדות שלי השכם והערב שהן מושלמות בדיוק כפי שהן. מי שמכיר את אור ואת הסיפור שלה יודע שזה גם עובד. אז מהרגע שנודע לי שמיכל, עם האף הזה, שמה את עצמה בפרונט, בעין המצלמה, והיא מלאת בטחון עצמי ויפהפיה, הערצתי אותה עוד יותר. חשבתי לעצמי שזה יתן דוגמה למאות נשים צעירות אחרות שאלה לא הגובה, הצורה של האף, האוזניים, או גודל השדיים שקובעים, אלא מה שאת תשדרי לעולם.
אבל מיכל נותרה אפיזודה די בודדת, ומיום ליום מתבססת מלכותה של חובצלינת הפלסטיק, למרבה הזוועה, והיא נהיית גרוטסקית יותר ויותר. שפתיים משורבבות כשל ברווז, שיער מוחלק ומחומצן עד מוות, שדיים שנשיאתם בלבד מהווה ספורט אירובי ושיזוף כהה מדי, והגיל שלה הולך ויורד, והמכונים למיניהם, המנתחים הפלסטיים והמזריקים מטעם אמאשלהם מחככים את ידיהם בהנאה וסופרים את השטרות.
אין לי מספיק אצבעות כדי לספור את הבחורות הצעירות והיפות ששאלו אותי “מי עושה לי” ונענו שהאנטיאייג’ינג הכי טוב זה אהבה, והפרצוף שלי, וגם כל היתר, הם ללא מגע יד אדם.
מה נותר לנו? כאימהות, להראות את התופעה לילדות שלנו ולהביע את דעתנו ללא פחד. לומר להן כמה הן יפות ונפלאות כל הזמן, גם אם האף שלהן לא מושלם על פי הקריטריונים הנוקשים של קורל מא’2. לגברים שבינינו, להפסיק לצרוך את המוצר התחליפי ולדרוש נשים אמיתיות. אבל בינינו, נראה לי שמלכות חובצלינת הפלסטיק רק החלה, ועוד יחלפו שנים רבות בטרם תסתיים.
(על המונח “חובצלינה” תודה לבסטי שלי, חלי)
