בילדותי למדתי על מנהג ה ‘תשליך’. למדתי על הטקס הזה בו אנחנו משליכים מעלינו את חטאינו למקור מים זורמים, כדי להתחיל את השנה נקיים מחטא ועוון. עם השנים, אימצתי את המנהג הזה ונהגתי ללכת אל הים להשליך מעליי כל מה שכבד עליי בשנה החולפת. מחשבות, אמונות מעכבות, זיכרונות מעיקים, אנשים מכאיבים.
באחת השנים בחרתי לערוך את הטקס עם אישה מיוחדת שהכרתי פעם, כשניהלה רשת חנויות הבגדים האהובה עליי. היא קראה לי ‘פיצפוצית’ וידעה לקרא אותי כשהתאימה לי שמלות. לימים הפכה למתקשרת מוכשרת ואני בחרתי בה לעשות איתה את התשליך .
זו הייתה תקופה בה הרגשתי כאילו כל צרות העולם מונחות על כתפיי הצרות. לא הצלחתי למצוא את השימחה שלי, האיש האהוב עליי היה במרחקים, הלחץ בעבודה היה עצום, ומצב הרוח שלי שפוף. כשהתקשרתי אליה וביקשתי את עצתה, אמרה לי “הקול שלך לא נשמע, את חייבת ניקוי עמוק, בואי ניפגש בים”. שמחתי מאוד, הים זה בדיוק המקום בו רציתי להיות איתה.
נפגשנו בחוף הים. היה שקט, גלים קטנים, הלכו ובאו אל החוף. הלכנו ודיברנו כשהמים ליחחו את רגליי. “אז מה קורה ‘פיצפוצית’?” היא שאלה אותי ואני התחלתי לבכות. “ספרי לי מההתחלה” ביקשה ואני פתחתי בפניה את סוגר ליבי וסיפרתי כל מה שעבר עליי בתקופה האחרונה במילים קצרות ובלי סדר. היא כתבה על דף קטן דברים שאמרתי וביקשה שאחשוב על כל מה שהייתי רוצה להשליך ממני אל הים. ואז נתנה לי משימה : “היכנסי למים, אל תפחדי, כשאת מוצאת את המקום שלך תצעקי את כל הדברים שאת רוצה להשליך מעלייך אל הגלים” חלצתי את סנדליי, קיפלתי את שולי המכנסיים ונכנסתי לים. המים היו נעימים, חמימות של סוף הקיץ, כמעט ולא היו גלים ודגיגים קטנים ניקרו בכפות הרגליים.
ניסיתי לצעוק את הדברים מתוכים ולא הצלחתי.
הצעקה לא יצאה ממני החוצה, המילים נלחשו אל המים ונבלעו באוושת הגלים. הדמעות הרטיבו את פניי ואני רציתי להיכנס עוד ועוד אל הים ולהעלם בתוכו, אבל לא היה לי אומץ לעשות זאת. עמדתי במקומי מביטה אל האופק הרחוק.
כשחזרתי אליה מהגלים, מתאמצת לחייך את החיוך הרגיל שלי, היא הביטה בי במבט מרוכז “צעקת את המילים לגלים?” שתקתי, איך אסביר לה שרק לחישות רפות זרמו ממני אל הים. “זה בסדר ‘פיצפוצית’ גם הלחישה השקטה ביותר יכולה להיות זעקה רמה” אמרה וחיבקה אותי בחיבוק גדול . ואז אמרה לי בשקט “זה המסר שקיבלתי עבורך: האיש שאת אוהבת, לא אומר לך הכל. גם את אל תאמרי לו הכל” הבטתי בה במבט שואל ואמרתי “לא את לא מבינה, אנחנו אוהבים, אומרים הכל אחד לשני, אני לא אישה שמסתירה” . “זה המסר שקיבלתי” משכה כתפיים והתחילה ללכת לכיוון מגרש החנייה.
לאחר שנעלמה במכוניתה הקטנה, ישבתי על החול החם, הבטתי בגלים הקטנים ובאופק הרחב. הפכתי והפכתי במילים שמסרה לי וידעתי בעמקי תוכי, שאין דברים בעלמא. שלכל מסר שמגיע אלי יש סיבה. חזרתי הבייתה עם מועקה גדולה.
יומיים אחר כך, ישבתי במטוס שלקח אותי אל האיש שאהבתי, ספרתי את השעות עד לאיחוד עם אהוב ליבי, כשאני יודעת שהוא סופר את השעות לאיחוד איתי. שום ספק לא היה בליבי לכנות הרגשות שלנו. חלמתי את החיבוק שלו כשנתראה. את הריצה אחד אל השני בשדה התעופה.
כמעט שלושה שבועות בילינו יחד במירוץ מטורף להספיק, לראות, להכיר, לטעום מקומות, אנשים, ומאכלים.
המסר שהגיע אלי בים, הודחק לפינה רחוקה בתודעה, אך נוכחותו לא נעלמה ממני. ניסיתי בכל כוחי להתעלם ממנו, אך זירעי הידיעה נבטו כבר בתוכי, וביננו כבר הורגשה נוכחותו של סוד. רק כמה חודשים אחר כך, שאלתי על מה שכבר ידעתי וכמעט ולא הופתעתי מהתשובה.
השבוע כשהלכתי אל הים להשליך מעליי את השנה החולפת, נזכרתי בתשליך של השנה הקודמת. הודיתי לגלים על המסרים שמגיעים אלי, הודיתי על השליחים שמעבירים אלי את המסרים – גם הקשים שבהם, והבטחתי לעצמי:
נאמנות – נאמנות למי שאני והקשבה לקולות העמוקים המדריכים אותי בדרכי החיים.
