אהבה רומנטית, כמו שאני אומרת תמיד, מחליטה עלינו. היא תופסת אותנו בזמן ובמקום שנראים לה.
אבל אחרי שזה קרה, בשביל שנוכל לנצל את האנרגיה המדהימה הזו, שנפלה לחיקינו, לרתום אותה לצורך מערכת יחסים, אנחנו צריכים לתחזק את המנוע באופן שוטף, יומיומי.
זה כאילו שיש לנו בעיניים זרקור של נצנצים. האור שנובע ממנו חמים, ומי שעומד בתוכו מרגיש אהוב ובטוח.
בהתחלה, בין אם זו התחלת אהבה רומנטית, ואנחנו מאוהבים עד מעל הראש, ובין אם זה תינוק חדש, הזרקור מובן מאליו, נכון? קלי קלות. העיניים שלנו רואות רק אותו. הוא מעסיק את רוב המחשבות שלנו, והמחשבה עליו מזניקה לנו את הלב. אנחנו רוצים להיות קרובים אליו פיזית כמה שיותר, לחבק, לנשק…
אבל אז הילד גדל, האהוב נשאר, השנים חולפות… וזה כבר לא כל כך טבעי להסתכל עליהם בעיניים האלו, שהן כמו חמאה על מחבת חמה, נמסות, באור הזה ששוטף אותו בתחושה שהוא אהוב לגמרי. זה קורה בנקודות זמן מסויימות, אבל כשאין שום דבר מיוחד, זה לא קורה. אנחנו מפסיקים להגיד “אני אוהב/ת”, “אני גאה בך”. אנחנו מפסיקים לרצות לחבק ולנשק כל הזמן. אנחנו מספרים לעצמנו ששחררנו, ולשחרר זה טוב. וזה באמת טוב! רק שזה לא שחרור.
מה קורה כשאנחנו מסיטים את הזרקור?
ברגע שהזרקור הזה נלקח ממנו, האהוב שלנו מרגיש את זה.
האנשים שסביבנו רגישים כמו סייסמוגרף, ומי שעמד פעם באור הזה לא יוכל לאבד אותו, אפילו לשניה, בלי להרגיש את זה.
לא תמיד הוא ידע להגיד שהאור של הזרקור חסר לו. בדרך כלל הוא לא ידע. הוא ירגיש משהו, ההתנהגות שלו תשתנה בהתאם, והוא לא ידע להגיד למה. פתאום הוא יהיה יותר קריר, יותר שקוע בעבודה, הוא יחפש סיבות לריב.
ברור שהיה הרבה יותר פשוט לבוא ולהגיד: “היי! את חסרה לי! לאן נעלמת?” אבל רוב האנשים לא יודעים לדייק ככה את עצמם, ובנוסף, ממקום שהוא כבר פגוע, לחשוף את עצמם לפגיעה נוספת. אצל רוב האנשים תצטרכו להבין את זה מתוך ההתנהגות שלהם.
זה שהסטנו את הזרקור לא אומר שהפסקנו לאהוב או שהזרקור מופנה לכיוון אחר עכשיו. זה יכול להיות סתם לחץ בעבודה, מועקה כללית, בעיות כלכליות או להיפך: תכנון טיול גדול לחו”ל או אירוע משפחתי משמח.
הסטה רגעית של הזרקור היא טבעית. אין בן אנוש שיכול כל הזמן להיות מכוונן על הכל ביחד. הקיבולת שלנו מוגבלת. אבל אם אנחנו מודעים לזה, אנחנו גם נחזיר אותו למקום בעצמנו, או אחרי שנקבל תזכורת מהאהוב.
מה קורה אם לא?
ובכן, זה מדרון חלקלק מאד. האהוב מתרחק, זה מפחיד אותנו, גם אנחנו מתרחקים, זה מפחיד אותו, הוא מתרחק עוד יותר… ולפני שאתם מבינים מה קרה, אתם חיים במקביל, זה לצד זה, והמקום הנפלא הזה בתוככם, שמאחסן את הכוח החזק ביותר ביקום, סגור ונעול.
מה עושים?
עושים. במודעות מוחלטת בודקים את זה כל יום. אם שכחתם יום, לא נורא, אבל בכללי, כל יום. האם הסתכלתם על האהובים שלכם בעיניים של “נהרה”? האם אמרתם? האם עשיתם משהו למענם?
אז האם זה אומר שמבחינה רומנטית אפשר רק אדם אחד?
לא. כמו שיש לנו יותר מילד אחד.
נכון שילדים זה לא אותו דבר, אבל הזרקור הוא אותו זרקור.
תחשבו עליו במונחים של שמש. אני לא משתזפת פחות בגלל ששוכבים לידי על החוף עוד עשרה אנשים, נכון? השמש לא מאירה או מחממת אותי פחות מאשר כל אחד אחר.
כל אחד יודע מה קיבולת הזרקור שלו. יש כאלה שיכולים אחד. יש כאלה שיכולים עשרה. אם אהוב שלכם מרגיש שחסר לו הזרקור, תעצרו ותבדקו למה. אם התחלתם לחלק את האור, עברתם את הקיבולת. תחזרו אחורה.
ומה עם הזרקור שלו?
השמש גם לא תלויה בזה שהירח יחזיר לה אור, או שמישהו יגיד לה תודה. היא פשוט היא, מאירה ומחממת.
ככה גם אנחנו צריכים להיות.
אם יהיה שם שמץ של חשבון, שיפוט, האור לא יהיה נכון. אם יהיה שם פחד, הוא לא יהיה במקסימום שלו.
אבל כולנו אנושיים
אפילו אני, שמתאמנת על זה שנים, תופסת את עצמי לפעמים מחליקה לתוך “החיים עצמם”, ולא מתחזקת את הזרקור שלי. או שהגבוה אומר לי “היי! את חסרה לי!”, והוא יודע שאבין בדיוק למה הוא מתכוון, ואפתח עליו פול זרקור. כי ככה זה, גם אם הגעתם ל”באושר ועושר עד עצם היום הזה”, זה מה שצריך לעשות כדי להישאר שם. זה שווה את המאמץ.
אז רק תתחילו, תתאמנו.
אני מבטיחה לכם, באחריות, שהדבר הזה מחולל ניסים ממש.
