למרות דבריה של עיישה, אנה לא ראתה את האדון בימים הבאים. הבנות דיברו על כך שיצא לעיר השכנה לנהל עסקים. הימים חלפו בעליזות. אורחות החיים החדשים כבר לא הפחידו את אנה. היא הכירה את רוב הנשים, למדה את חובותיה באחוזה ושמחה לבצע אותן, ובכל ערב, מסביב לשולחן הגדול שבחדר האוכל, היו הנשים מוזגות יין פירותי וניחוחי ומספרות סיפורים. אנה נדהמה מכמה מקומות וצורות חיים היו, שהיא כלל לא שמעה עליהם. הבקתה הדלה בכפר הקטן שלה הלכה והתרחקה ממנה, הלכה והיטשטשה. היא כבר לא חשבה על אמה, אביה או אחיה. אלה היו החיים החדשים שלה, והיא החליקה לתוכם כאילו נועדה להם מאז ומעולם.
במהלך היום, או אחרי ארוחת הערב, היתה עיישה קוראת לה לאחד החדרים ומבקשת ממנה לעזור ב”חניכה” של בחורה חדשה, או סתם להצטרף לנשים אחרות על המיטה הגדולה, ובכל יום אנה למדה עוד ועוד שיטות כיצד להביא את הפרח הוורוד לנטוף, את האישה שתחתיה להתפתל ולזעוק. החיוך המרוצה של עיישה הראה לה שהיא מצליחה.
ואז, באחד הערבים, משהו השתנה. עיישה ביקשה ממנה להתקלח, והביאה לה ללבוש שמלה שהיתה עשויה מבד שקוף לגמרי, חתוך לאורך הזרועות ולאורך הרגליים, כך שעם כל תנועה חמק אחד מאיבריה של אנה החוצה. מתחתיה הורתה לה עיישה לא ללבוש מאומה. למרות שהתרגלה כבר לבגדים החשופים שלבשה, השמלה הזו היתה שונה. אנה הרגישה כאילו היא לא רק מתהלכת עירומה, אלא מתהלכת עירומה כשעורה החשוף מלוטף כל הזמן בעדינות הגדולה ביותר שקיימת.
עיישה הובילה אותה לחדר חשוך, שהאור היחיד שהיה בו כוון ישירות על המיטה הגדולה שבמרכזו. על המיטה ישבה אחת הבנות החדשות, ג’יזל, ועל פניה הבעה מעורפלת. אנה הניחה שהשקו אותה ביין המתובל. היא אחזה שמיכה קלילה צמודה אל עורה, ואנה הניחה שלא נתנו לה שום דבר ללבוש. לידה ישבה שארה, וליטפה את ראשה וכתפיה, מנסה מדי פעם לשחרר את השמיכה מידיה, ללא הועיל. כשראתה את אנה נכנסת חייכה. “או! אנה! טוב שבאת, בואי נראה מה אפשר לעשות איתה…” אנה חיבבה את שארה מאד. היא היתה בחורה משכילה יחסית, גבוהה ובעלת שיער ערמוני מתולתל שנפל על כתפיה כמו ענן של אש. שדיה היו לא גדולים, אך היו זקורים כל כך שנדמה היה שהפטמות שלה מסתכלות מעלה. בימים שחלפו יצא להן לחלוק לא פעם מיטה, אבל גם שיחות נעימות בגינה, ליד המזרקה, עם כוס יין. אנה החזירה לה חיוך וניגשה למיטה. היא לא ניסתה בכלל להפריד בין הבחורה החדשה לשמיכה, אלא כרעה למרגלות המיטה והכניסה את ראשה וכתפיה מתחת לשמיכה. לפני שהבחורה הצליחה להבין מה קורה, הפרידה אנה את ירכיה הצמודות. שארה, שהיתה מיומנת כבר בעבודה איתה, כרכה את שתי רגליה מסביבן כך שהבחורה לא יכלה לסגור אותן שוב, ושפתיה של אנה נסגרו על הפרח הוורוד שלה, שעתה היה חשוף. הבחורה קפצה בבהלה, ושכחה להחזיק את השמיכה. בתנועה חלקה אחת העיפה אנה את פיסת הבד הצידה, ועתה היה הפרח הוורוד של הבחורה במרכז הזרקור. היא הביטה באימה בעורה שנחשף, אבל תוך שניות זרקה את ראשה אחורה וייללה כששארה החלה לצבוט את שתי פטמותיה הכהות באצבעותיה, בעוד שאנה מצליפה בלשונה על הפרח שלה. היין והאקסטזה עשו את שלהם, והיא חדלה להתנגד, ורק כל גופה רעד. אנה הכניסה לתוכה אצבע, ואז עוד אחת, והחלה לעסות אותה מבפנים. היא חדלה ללקק אותה לרגע, ואז שאלה: “להמשיך?”
ג’יזל לא ענתה. אפשר היה לראות את הקרב שהתחולל בה. מצד אחד היא כבר היתה ברמת גירוי כזו שזה היה עינוי, היא היתה חייבת פורקן. מצד שני, היא ידעה שזה לא בסדר. כך היא חונכה, בדיוק כמו אנה. זה, כך עיישה לימדה אותן, היה רגע השבירה. אם יצליחו לגרום לה לבקש את זה, לרצות את זה, להתחנן לזה, לא יהיה עוד צורך להחזיק אותה. היא תהיה אחת מהן.
אנה ליקקה אותה שוב, והיא התפתלה וייללה, ואז אנה הפסיקה שוב, אבל נתנה לאצבעות שלה להמשיך לשחק בתוך גופה. ג’יזל נטפה על הסדינים ללא הפסק, ריח העסיס שלה ממלא את החדר. אנה הרגישה שגם היא מתחילה לנטוף. “להמשיך?”
“כן!” ייללה ג’יזל, ואנה חייכה לעצמה בשביעות רצון.
“כן מה?”
“תמשיכי…”
“תמשיכי מה?”
“תמשיכי בבקשהההההה!” ג’יזל כמעט בכתה.
זה הספיק לאנה, לעת עתה, והיא חזרה ללקק את ג’יזל, בעוד ששארה עברה ללקק את פטמותיה ולמצוץ אותן. ג’יזל רעדה כאילו היא עוברת התקף מסוג כלשהו, ואז פלטה צרחה ארוכה, שהסתיימה בקולות שהיו כמעט בכי, ונרגעה.
אנה הביטה אל שארה ושתיהן חייכו זו לזו, ואז שארה חייכה אל מישהו שהיה מאחורי אנה, מחוץ לתחום הראיה שלה. אנה לא ידעה שהיה עוד מישהו בחדר. היא הופתעה, והסתובבה להסתכל על מה שארה מסתכלת. על כורסה מאחוריה ישב גבר. החדר היה כה חשוך שבקושי אפשר היה להבחין בתווי פניו, אבל אנה חשבה שהוא נראה צעיר מאד, לא כמו הג’נטלמן הקשיש שציפתה לראות. היא הניחה שזה האדון. בטוח שזה לא היה יאן מהמטבח. לו אסור היה לעלות לחדרי הבנות. אנה חשה נבוכה כשהבינה שבכל הזמן הזה שכרעה למרגלות המיטה, היה ישבנה החשוף מופנה לעבר גבר זר, והיא הסמיקה עד שורשי שיערה.
האדון החווה בידו כלפי שארה, והיא באה אליו וכרעה למרגלותיו. היא הניחה את ראשה בחיקו, והוא הניח את ידו על ראשה. לאנה לא היה מה היא עושה שם. היה חשוך מכדי לראות. ידו של האדון נעה קצת, אבל היא לא ידעה אם הוא מלטף את ראשה של שארה או משהו אחר. היא ניסתה לאמץ את עיניה, וכשהרימה אותן לרגע ראתה את עיני האדון מביטות ישר אליה. הוא חייך. עכשיו ראתה שראשה של שארה עלה וירד, והיא תהתה אם היא עושה משהו דומה למה שהיא עצמה עשתה לג’יזל עד לפני שניות ספורות. זה גרם לה להיות נבוכה עוד יותר, משום מה, אבל היא לא יכלה להשפיל את עיניה. האדון הביט ישר לתוכן, ולא שחרר את מבטה. אחרי מספר דקות הוא עצם את עיניו והיטה את ראשו אחורה, ואנה היתה חופשיה להשפיל את עיניה. היא גילתה שג’יזל חמקה מהחדר בינתיים, ולקחה איתה את השמיכה. היא לא יכלה לקום בלי להיחשב לא מנומסת, ולכן היא רק ישבה שם, מהופנטת מתנועות ראשה של שארה. האדון החל לגנוח בקול שקט. היה לו קול צעיר, יפה, ואנה התפלאה שחזרה לנטוף. הגניחות התגברו, ואז באה אחת גדולה, וראשה של שארה חדל לזוז. לאחר מספר שניות היא קמה, חייכה, מחתה את פיה בגב ידה והתיישבה בחיקו של האדון, שחיבק אותה ונשק לה, אבל אז הוא הסיר אותה ממנו, קם, חייך לאנה חיוך אחרון ויצא. האור במסדרון מסגר את פניו לרגע, ואנה יכלה לראות שהוא אכן היה צעיר מאד, לא הרבה יותר מבוגר ממנה. היא החליטה לשאול את הבנות למחרת מה הסיפור שלו. שארה באה לחבק אותה ולחשה לה: “היית מעולה! נראה לי שהוא מחבב אותך.”
אנה חיבקה אותה בחזרה, חשה חמימות מוזרה של גאווה, אבל גם עוד משהו. היא זזה באי נוחות.
“גם את נשארת ככה, אה?” שארה אמרה לה.
“איך ככה?” אנה לא היתה בטוחה שהבינה.
“ככה ככה,” שארה אמרה, הכניסה יד מבעד לבד השקוף של השמלה של אנה, ליטפה בין רגליה והראתה לאנה את ידה הרטובה.
“אה, כן…” אנה אמרה לה, נבוכה, והשפילה את עיניה.
“בואי,” שארה אמרה לה, והובילה אותה אל המיטה. היא השכיבה אותה על גבה וסילקה את הבדים שהפריעו לה, אבל במקום לכרוע לרגלי המיטה היא הסתובבה כך שהיתה מעל אנה, הפרח שלה ממש מול פניה של אנה. היא הרכינה את ראשה והחלה לטפל בפרח של אנה, שעכשיו ידעה כבר שקוראים לו דגדגן, אבל היא אהבה את דימוי הפרח. היא מצצה אותו קלות, טפחה עליו באצבעותיה וליקקה אותו בלשונה, ואנה הרגישה איך האש הזו נבנית שוב בתוכה. היא משכה אליה את גופה של שארה ועשתה בדיוק את אותו דבר לפרח שלה. כל מה ששארה עשתה לה, היא חיקתה בדיוק, ויכלה להרגיש את גופה של שארה רועד. ידיה אחזו את שני פלחי ישבנה של שארה, כך שלא תוכל להזיז את הדגדגן שלה מחוץ להישג לשונה של אנה, והיא השקיעה את פניה בעסיס הריחני שנטף ממנה. בכל פעם שהסבה את תשומת ליבה בחזרה למה שהתרחש בין רגליה, נדמה היה לאנה שהאש התגברה מבלי ששמה לב. שארה הגבירה את הקצב, וכך גם אנה, וכששמעה את אנה מייללת זה דחף אותה מעבר לסף האחרון, וגם היא התפוצצה וצעקה, לא מפסיקה לרגע ללקק עסיס מתוק ומתובל.
אחר כך שתיהן שכבו חבוקות והתנשמו לזמן מה, ואחרי שנרגעו ירדו למטבח לחפש ארוחת לילה קטנה. אחרי הכל, הן עבדו קשה!
…
