מתי לאחרונה התפלאתם?
לא הדבר הזה של מבוגרים, שאומר: “אני בשוק שזה קרה עכשיו!”, אלא הדבר הזה שקיים לעיתים כל כך קרובות בעיניים של ילדים, שאומר: “ווואאווווו!!! תראו איזה צבע השמיים!”
אתם זוכרים בכלל?
כשהייתם תינוקות, ההורים שלכם בטח העמידו את העגלה מתחת לעץ, כי די היה בתנועת העלים ברוח הקלה למלא אתכם בפליאה. כל טעם חדש שהתנסיתם בו היה מפליא, מאבוקדו ועד חול לח, כל צליל, כל ביטוי של מזג אוויר.
ואיכשהו, ככל שהתבגרתם, הפלא הלך והתמסמס, הפליאה הלכה והתמסמסה, נסוגה מפני תחושות בוגרות יותר כמו סקרנות ואחריות. איכשהו, זה כבר לא היה קול להתפלא.
לפני שנים הסברתי למישהי שאני מאוהבת כל הזמן. לא רק בגבוה. אני מאוהבת באופן כללי, בשמיים, בעצים, באוכל, במזג האוויר.
“אבל איזה מזג אוויר??” שאלה הפולניה.
“מה זה חשוב?!?” עניתי לה בחיוך רחב.
אז חשבתי על זה השבוע, על פליאה והתאהבות, וכמה הן שזורות זו בזו. כשאנחנו מתבגרים, המקום היחיד שאנחנו חשים פליאה, לפחות רובנו, הוא כשאנחנו מאוהבים במישהו. הכל מפליא אותנו באשר למושא אהבתנו, ויותר מכל, הדרך שבה הוא או היא גורמים לנו להרגיש.
אהבה היא פלא, קסם טהור, ולכן לא פלא שהיא מעוררת בנו את התחושות האלו שוב.
ואז הן נעלמות, מתמסמסות ונסוגות מפני תחושות בוגרות יותר, כמו נחישות ואחריות.
ואנחנו נותנים להן.
למה?
השאלה הזו עלתה בי השבוע, כששוב עצרתי רגע להתפלא על דברים, על מגע רצפת האבן ומדרגות העץ בבית שלי, על הלימונים על העץ, על התחלפות מזג האוויר, על הילדות שלי, על האהבה בחיי ועל תחושת הביטחון המוחלט בה.
לא פעם אומרים לי שיותר מכמה שאני נראית צעירה לגילי, אני נשמעת ונחווית צעירה מאד מאד. אני חושבת שזו הסיבה. כשהייתי ילדה היתה לי תחושה שאני פוערת את עיניי לרווחה, והעולם כולו נשפך אל תוכן. התחושה הזו לא חלפה, היכולת הזו לראות את העולם במבט של ילד, להתפלא כל הזמן.
מתי אתם התפלאתם לאחרונה?
למה שתוותרו על זה?
