בארון בחדרה של אנה נוספו מדי יום עוד ועוד שמלות, מכנסיים מבדים רכים וחולצות מבדים רכים שנכרכו סביב גופה. אנה הניחה שעיישה, שידעה כבר את מידותיה, דאגה שהתופרות יעבדו על המלתחה שלה, ובכל יום הופתעה לגלות את הפריטים החדשים. הבוקר היא בחרה מכנסי בלון תכלכלים, שהסתיימו בחלק רקום ממש מתחת לברכיה, וגופיה צהובה שנפלה שכבות שכבות עד מעל טבורה, משאירה אותו חשוף. בארוחת הבוקר התיישבה ליד שארה, ואחרי שהתחבקו בחום עברו לפטפט על זכרונות ילדות שלהן. הן תכננו לעבוד קצת בגינה הבוקר, לקטוף ולשזור פרחים. עובדות המטבח היו עושות זאת, בדרך כלל, אבל הבנות עזרו בשמחה בכל המלאכות, גם כאשר לא היו בתורנות. אנה תהתה על כך כשהגיעה, אבל עכשיו היא חשבה שהבינה. היה להן אוכל טוב, בגדים מדהימים, חדרים מפוארים והמון חברות לצחוק ולפטפט איתן. קל לחוש נדיבות לב כשיש לך הכל. ועוד משהו, שאנה הבינה עכשיו – הנשים היו מסופקות, כל הזמן.
הן לא הספיקו לסיים את ארוחת הבוקר כשעיישה, מבט מודאג על פניה, התיישבה מולן. היא לא בזבזה זמן בדברי נימוסין ופנתה לאנה: “האדון ביקש לראות אותך הערב.”
אנה נזכרה שטרם הספיקה לשאול את שארה שום דבר על האדון. היא לא תיארה לעצמה שזה יהיה כל כך דחוף. רגשות סותרים התרוצצו בה. מצד אחד, היא חשה סקרנות, והסקרנות היתה מעוררת קצת. מצד שני, היא חשה איזו גאווה מוזרה שנבחרה מתוך כל הבנות. מצד שלישי, היא חשה חוסר ביטחון ואפילו חשש קל… היא לא ידעה שום דבר על גברים. לא יכול להיות שעיישה תיתן לה ללכת לפגישה בלי לדעת כל מה שעליה לדעת, נכון? כך היא חשבה לעצמה, וכבר התכוונה לוותר על קטיף הפרחים עם שארה לטובת עוד הכשרה של הנשים הבוגרות יותר, אבל עיישה המשיכה, ואנה הבינה למה היתה מוטרדת: “הוא ביקש לא להכין אותך.”
“מה? למה?”
“אני לא יודעת.”
“אבל הוא יודע שאני לא יודעת כלום, שמעולם לא… הייתי עם גבר?”
“אמרתי לו.”
“זה כבר קרה עם… אחרות?”
“לא.”
עכשיו אנה היתה מוטרדת באמת. הפגישה עם האדון היתה נקודה בלתי ברורה בעתידה עד אותו בוקר, והיא היתה מוקד למחשבות רבות שחלפו במוחה בשעות הלילה השקטות, וגם לחששות רבים. בכל פעם נזכרה בנשים האחרות, אחיותיה, וידעה שהן לא יתנו לה להגיע לא מוכנה. זה היה הדבר היחיד שהרגיע אותה. והנה, עכשיו, גם זה נלקח ממנה. היא לא חששה שהאדון יגרום לה כאב. זה לא היה הרושם שקיבלה ממנו. היא חששה שתשעמם אותו, שלא תהיה טובה מספיק, והוא ישלח אותה חזרה לכפר, לשמלות צמר מגרדות עד הסנטר ועבודה בדיר החזירים. היא לא יכלה לחשוב על האפשרות הזו אפילו.
שארה הרגישה, כנראה, את סערת נפשה של אנה, כי היא אחזה בידה מתחת לשולחן ולחצה אותה. אנה הביטה בה בהכרת תודה. אולי תוכל עוד מעט לקבל קצת מידע משארה, כשיעבדו בגינה.
עיישה קלטה את המבט שעבר ביניהן, קימטה את מצחה ואמרה: “שלא תחשבו על זה אפילו. שארה, לכי לבצע את המטלות שלך. אנה, את באה איתי. לא התכוננו לזה בכלל, ויש לנו הרבה עבודה.”
אנה תהתה איזו עבודה יש להן, אבל עיישה לא נתנה לה שהות לשאול, אלא קמה, והורתה לאנה לבוא אחריה. הן הלכו לאגף התופרות קודם כל. עיישה הורתה לאנה להתפשט ולעמוד על במה מוגבהת. כשעמדה על הבמה יכלה לראות את הגן מהחלון. הבעיה היתה, שגם כל מי שהיה בגן יכול היה לראות אותה, ותוך דקות החלה תנועה ערה של גננים, סייסים ועוזרי טבח, שבדיוק היו חייבים לעבור מול החלון הזה בדרכם לאיזו שליחות דמיונית. אנה הסמיקה והפנתה אל החלון את גבה, אבל עיישה הורתה לה להסתובב בחזרה. אנה הניחה את כפות ידיה על שדיה, כדי להסתיר אותם, אבל שתי התופרות שמדדו אותה הורידו אותן, ולא נתנו לה להעלות אותן שוב. מצעד הגברים הצעירים מול החלון הלך וגדל. אנה נעצה את עיניה בנקודה שבין החלון לתקרה, אבל גם בלי לראות אותם היא יכלה לחוש את עיניהם מטיילות עליה, את מחשבותיהם נודדות למעשים שהיו עושים בגופה. היא הרגישה מושפלת. עם כל השמלות החשופות והשקופות, עדיין היה משהו אחר לגמרי בלעמוד עירומה מול מבטיהם של כל כך הרבה גברים. ומה שהיה גרוע יותר… היא גם החלה לחוש רטובה ומגורה. ידי התופרות המודדות, הבדים הרכים שהניחו כנגד עורה כדי לבדוק איזה גוון יהלום אותה ביותר, בשילוב עם המבטים הרעבתניים מבחוץ, עורר בה רעב משלה. היא זזה באי נוחות וחיככה את ירכיה זו בזו.
למזלה, התופרות סיימו את המדידות, עיישה התרתה בהן שיש להן שלוש שעות בדיוק לסיים את השמלה, והן רבו איתה קצת על זה, אבל אנה יכלה לחזור וללבוש את בגדיה, והאסיפה מחוץ לחלון פוזרה.
בדרך לתחנה הבאה אנה ניסתה לשאול את עיישה שאלות על האדון, בתקווה שתסכים לענות על משהו מהן, ולשמחתה, כנראה שהשאלות האלו לא היו בגדר “הכנה”, כי עיישה נאותה לענות על חלקן. היא סיפרה שאמו של האדון מתה בלידתו, ואביו, שהיה סוחר עשיר בסחורות של מעבר לים, איבד את חייו בתאונה באחד ממסעותיו, כשהאדון היה לא יותר מנער צעיר. למזלו, שותפו של אביו המשיך לנהל את נתיבי הסחר, ולשלם את חלקו של האב, וכך לנער לא חסר כלום. “האישה המבוגרת שראית ביום הראשון,” עיישה אמרה, “היא האומנת של האדון, עוד מהימים שהיה ילד. היא המשיכה לנהל את הטירה, וכשהחליטה שהגיע זמנו לרכוש ניסיון עם נשים, הביאה אליו את האישה הראשונה שהתנסה עימה – אותי. הייתי בוגרת ממנו בשנים, ומנוסה בהלכות אהבים, ולימדתי אותו כל מה שאני יודעת. אז עלה במוחי הרעיון להביא אליו עוד נשים. חשבתי שזה יהיה עונג לכולנו, וכך היה. עם השנים האדון הפך לגבר, ולקח על עצמו את עסקיו של אביו. הוא חכם מאד, ועושה חיל בעסקיו. כך הוא מביא לנו את הבדים האקזוטיים לבגדים, את המאכלים האקזוטיים למטבח, ואת השמנים האקזוטיים ל… את מיד תראי.”
אנה הקשיבה בתשומת לב, ולא שמה לב שהגיעו לחדר שלא היתה בו מעולם. במרכזו היתה מיטה צרה, מספיקה לגוף אחד בקושי, ומוגבהת. מסביב לחדר דלקו נרות, ומקלות קטורת הפכו את האוויר לסמיך וריחני. שלוש נשים היו בחדר, לבושות לבן כולן, ממכנסי הבלון שלהן ועד לבדים שאספו את שיערן. אנה ראתה אותן קודם בטירה, אך לא ידעה את שמותיהן.
עיישה סימנה לה להתפשט ולקחה ממנה את בגדיה, ואנה נזכרה שוב בתחושה שהיתה לה קודם, אבל שלוש הנשים לא הביטו בה אפילו, והיא חשה קצת יותר נוח, אם כי לא היה לה מושג מה עומד לקרות. הנשים עמדו ליד מיכל מתכת מרוקעת לא גדול, שידיהן היו בתוכו.
עיישה סימנה לאנה לעלות על המיטה ולשכב על הבטן, ואנה צייתה. “תהני,” לחשה לה עיישה ויצאה, סוגרת אחריה את הדלת. אנה השתדלה להרגע.
הנשים התקרבו אליה ובלי מילה הניחו את ידיהן עליה. אחת עמדה מעל לראשה, והניחה את ידיה על כתפיה, והשתיים הנותרות עמדו משני צידיה, והניחו ידיהן על גבה. הידיים היו חמות מאד, וכשהתחילו לנוע אנה הבינה שגם חלקלקות, משומנות. היא הבינה שבמיכל המתכת היה שמן חם.
הנשים החלו להחליק את ידיהן עליה, לוחצות ומעסות בעדינות, במעגלים, בתבנית שכנראה היתה קבועה ומוכרת מאד, כי לא היה בה כל היסוס. תחושת נמנום נעימה החלה מתפשטת באנה, והיא עצמה עיניה. השמן היה ריחני מאד, ובצירוף תנועות הידיים השרה רגיעה על אנה. היא נתנה לעצמה לצוף במחשבות, מדמיינת לעצמה את האדון כילד שאיבד את שני הוריו. היא לא יכלה לדמיין אפילו את הכאב, את הבדידות והפחד. ליבה כאב קצת עליו, אבל היא שמחה שהיו לו נשים שאהבו אותו והמשיכו לדאוג לו.
ידי הנשים המשיכו במסען, זוג אחד נדד לצידי גופה, משם לישבנה ושוב למעלה, בעוד שני הזוגות האחרים עברו לעסות את ירכיה. בצירוף עם התחושה שהיתה לה קודם, בחדר המדידה, המגע הזה פיזר את עננת השלווה שלה, והיא חשה את הפרח שלה נפתח ומתנפח. בכל פעם שהידיים עלו במעלה הירכיים שלה, בלי לשלוט בכך היא הרימה את ישבנה קצת, כאילו לסמן להן שימשיכו לשם… לנקודה ההיא שהתחילה לפעום, ושירגיעו אותה גם, אבל זוג הידיים האחר על ישבנה דחף אותו שוב למטה. אנה חיכתה שיסיימו ויעברו למקום אחר, אבל הן המשיכו, ובכל פעם זוג הידיים האחר דחף את ישבנה בחזרה למטה, תוך שהידיים מעסות אותו מסביב, חודרות בין פלחי ישבנה ולוחצות ביניהם בליטוף על עוד איזו נקודה שאנה לא ידעה מה היא. שלוות הנפש היתה כלא היתה. אנה נעה באי נוחות, מקווה שהנשים יבינו את המסר, אבל הידיים המעסות נעו קרוב יותר ויותר למרכז הבוער שלה עם כל סיבוב, וסירבו לגעת בו. כשאנה ניסתה להצמיד את ירכיה הן פישקו אותן בעדינות והמשיכו. זה הלך ונהיה בלתי נסבל.
כשאנה כבר חשבה שלא תוכל לסבול יותר הפכו אותה הנשים על גבה. לרגע היתה לה הקלה, אבל אז האישה שמעל ראשה עברה לעסות את שדיה, מעבירה אצבע אצבע על פטמותיה הזקורות, עושה סיבוב וחוזרת שוב. שתי הנשים האחרות עברו לעסות את בטנה במעגלים שהלכו וירדו לכיוון ירכיה, מתעלמות, שוב, מהנקודה ההיא, שכל כך רצתה שיגעו בה. אנה חשקה את שיניה. היא ידעה שלא יועיל להתנגד. נשים שהתנגדו לטיפולים מהסוג הזה, נקשרו למיטה. היא כבר היתה ותיקה מספיק לדעת שכל זה היה לטובתה.
לפתע הוקל הלחץ. הנשים עברו לעסות את כפות ידיה וכפות רגליה, ואז חדלו. אנה ניסתה להסדיר את נשימתה ולהתעלם בגבורה מהדגדוג העקשני בין רגליה. היא קמה מהמיטה והנשים הורו לה לצאת דרך דלת אחרת, הולכות אחריה. בחדר הסמוך היה אמבט פרטי, מלא מים חלביים וריחניים. הנשים סימנו לה להיכנס אליו, ואנה גילתה שהמים היו בדיוק בטמפרטורה המתאימה. הנשים התיישבו על גדות האמבט, שוב, אחת למראשותיה ושתיים מצדדיה, לקחו ספוגים גדולים ורכים והתחילו לקרצף את עורה, מכף רגל ועד ראש, מוציאות פעם רגל ופעם יד מתוך המים, ומחזירות, מסירות את עודפי השמן. האישה שישבה למראשותיה עברה על גבה, ולאחר מכן על בטנה ושדיה. אנה, שעורה כבר היה מגורה מהעיסוי, יכלה להרגיש את הפעימות שהתחילו בין רגליה עוברות לכל גופה. היא ניסתה שלא להיראות סובלת. היא רצתה לגעת בעצמה, אפילו לרגע, רק להרפות קצת את הגירוי הנורא, אבל בכל פעם שניסתה אישה אחרת הוציאה את ידה מתוך המים. האישה שמאחוריה היטתה לאחור את ראשה, שפכה מים על שיערה וחפפה אותו, ואז שטפה שוב. כשסיימה, הורתה לאנה לשבת על גדת האמבט. הנשים האחרות יצאו מהחדר, ואנה תהתה לעצמה מה עכשיו. האישה הביאה קערית קטנה עם קצף ותער עם קת שנהב. “אל תזוזי,” היו שתי המילים הראשונות שאמרה לאנה. היא כרעה בין ירכיה, לקחה קצף בידה ומרחה אותו בסמוך לפרח של אנה, מקום שצמח שיער עדין. אנה החווירה כשהאישה לקחה את התער וכיוונה אותו לשם, אבל היא העבירה אותו בתנועות רכות ומדוייקות, אוספת את הקצף יחד עם כל השיער שמתחתיו. אנה הסתכלה עליה בחרדה כשעברה שוב ושוב. נדמה היה לה שהפרח שלה כל כך נפוח שהוא בוודאי יפגוש את התער באחד מהמעברים, אבל האישה סיימה בזריזות ולא אונה לפרח כל רע. הוא רק היה חשוף יותר ממה שהיה קודם. אנה ראתה פרחים עירומים כאלה אצל רבות מהבנות בטירה, אבל לא הקדישה מחשבה רבה להבדל ביניהן. עכשיו הבינה שהן הסירו את השיער בשביל האדון. האישה סימנה לה להיכנס בחזרה למים, פישקה את ירכיה והעבירה ביניהן ספוג רך. הגירוי, שאנה שכחה ממנו כבר, חזר ביתר שאת. הפרח העירום היה רגיש אף יותר. כשהיתה נקיה לשביעות רצון האישה היא הניחה את הספוג בצד, שלחה את ידה והעבירה שתי אצבעות ממש בין עלי הכותרת של הפרח, שהיו נפוחים ומגורים, לוחצת במעבר את מה שהיה ביניהן. אנה כמעט קפצה מהאמבט. זה היה מה שרצתה כל הזמן הזה, שמישהו ייגע שם כבר… אבל לא כך! האישה לא נתנה לה שום הזדמנות להתפרק, כמו שעשו הנשים באמבט הגדול. נדמה שלהיפךף היא רצתה להביא אותה אל הסף ולהשאיר אותה שם. היא עברה שם עוד פעמיים, מוודאת שמים ריחניים יגיעו לכל פינה וישאירו את אנה רכה ומעוררת תיאבון, ואז חדלה, וסימנה לאנה שהיא יכולה לצאת. אנה יצאה מהאמבט, מברכת על הקרירות בחדר, שאמנם הזקירה את פטמותיה, אבל הרגיעה קצת את הגירוי הנורא. שתי הנשים האחרות חזרו והביאו עמן מגבות רכות, בהן השתמשו לנגב אותה, וחלוק לבן ורך שבו הלבישו אותה, ואז שלחו אותה החוצה.
עיישה כבר חיכתה לה בחוץ, ואנה נדהמה לגלות שהגיעה כבר שעת הצהריים. כמה זמן היתה בחדר ההוא?? עיישה לקחה אותה לחדר פרטי, שם הוגשה לה ארוחת צהריים קלילה, שכללה בעיקר גבינות ופירות, יחד עם יין ענברי וניחוחי כמו השמנים, שגרם לה לתחושה עוד יותר מרחפת. עיישה נשארה לאכול איתה, מספרת לה עוד סיפורים על האדון, אבל מסרבת לדון בשום צורה במה שאנה אמורה לעשות איתו.
עוד מדידות של השמלה, שהלכה והפכה לאחת היצירות המפוארות ביותר שאנה ראתה, בבורדו וזהב, ואנה נשלחה לחדרה לנוח. לרגע היא חשבה שאולי, בפרטיות של חדרה, תוכל לפרוק את הלחץ שלא הרפה בין רגליה, אבל היא ככל הנראה לא היתה הראשונה שמחשבה כזו עלתה במוחה, ולכן עישה נשארה לשבת לידה, קוראת ספר. אנה לא הצליחה להרגע מספיק כדי לישון, ופעם בכמה דקות ניסתה לחכך את ירכיה זו בזו או לשלוח את ידה ללחוץ ביניהן. בכל פעם כזו עיישה תפסה את יד, או הרחיקה בעדינות את ירכיה זו מזו, וכל מה שעשתה רק הגביר את הלחץ. אנה חשבה שהיא עלולה לפרוץ בבכי. עיישה, שראתה את מצוקתה, הציעה לקרוא לה סיפור מתוך הספר, והצליחה להסיח את דעתה עד שנגמרה שעת המנוחה. אחת התופרות נכנסה והביאה איתה את השמלה, ועוד שתי נשים צעירות נכנסו להלביש את אנה ולסדר את שיערה. היא מעולם לא הרגישה כה מלכותית, ולולא הגירוי הנורא בין רגליה היתה נהנית מאד מהתהליך. בגלל מצבה, כל מגע קל שבקלים, מגע הבד בעורה או מגע אצבעות בשיערה, היתרגם מיידית לצמרמורות קלות בכל גופה ורטיבות בין רגליה. היא לא הורשתה ללבוש תחתונים, והיתה מודעת היטב לרטיבות הזו.
כשהיתה מוכנה, נעמדה עיישה לפניה וסקרה אותה בקפדנות. לבסוף, הנידה בראשה בסיפוק ואמרה: “את מוכנה.”
…
