היא נכנסת לבית שהתרוקן מכל תכולתו, מוזר לראותו ככה. הקירות הריקים מתמונות נצבעו מחדש, החדרים שהיו עמוסים ברהיטים, מזכרות, מכתבים, ספרים ואנשים, נעשו פתאום קלים כל כך, כאילו היא מביטה באוויר .
“בואי אהובה שלי, אנחנו חייבים לנסוע לבית החדש ולהגיע לפני המשאית”. היא מסתובבת אליו, מחבקת אותו חזק, לקבל ממנו את הכוח והשקט שלו. מנגבת בחולצה שלו את הדמעות החמות שמציפות אותה.
“נכון שאת אומרת תמיד ‘שהכל בסדר ולטובה’ ? אז אהובה שלי, הכל בסדר ולטובה, אנחנו מתחילים יחד פרק חדש בחיים, אני איתך ואת איתי לאורך כל הדרך, זוכרת?!” היא מהנהנת בראשה להסכמה, היא יודעת שהאיש שלה הולך איתה יד ביד מן ההתחלה שלהם יחד. “אני רק זקוקה לעוד רגע של פרידה מהבית, בסדר? כבר מצטרפת אליך”
היא עולה לקומה השנייה, עוברת חדר, חדר ונפרדת ממנו לשלום. משאירה מאחור את כובד משקלם של הזיכרונות הטובים והטובים פחות. היא יודעת שהבית הוא המקום בו נמצאים החיבוקים שלה, היא כתבה את זה בעצמה לפני כמה שנים. אז היא סוגרת מאחוריה את הדלת, לוקחת נשימה עמוקה ויוצאת אל האיש שנושא באהבה את החיבוקים שלה.
שנתיים קודם
כבר כמה ימים היא מסתובבת עם תחושת מועקה. יש לה הרגשה שהבית שלה מזה הרבה שנים, כבר לא שלה. היא נכנסת אליו אחרי מסע ארוך, והריח בו שונה, התחושה שונה. “אופס, החלפתם את המנורה בכניסה?” היא שואלת את ילדיה שיושבים בפינת האוכל ומביטים בה בהפתעה. “למה אתם מופתעים כל כך?” היא שואלת אותם, “אולי כי היית אמורה להגיע בלילה ועכשיו אחר הצהרים??” הם אומרים והיא צוחקת ורצה לחבק אותם. “רציתי להפתיע אתכם” . “באמת הפתעת אותנו” אומר לה הגרוש שלה שנכנס פתאום לחדר ואומר “אני כבר מסתלק מכאן, תחשבי שלא ראית אותי בכלל”.
אחר כך, תחת המים החמים מאוד במקלחת שלה, עולות וצפות המחשבות המטרידות : מה לעזאזל הוא חושב לעצמו? מה הוא עושה כאן? מי הרשה לו להחליף את המנורה בכניסה? למה הוא משתמש שוב במגב הקטן של השיש – הוא יודע שזה מטריף אותי. מה הוא ישן במיטה שלי?? היא מנסה לסלק את המחשבות ולהתרכז בנשימות שלה, במחשבות טובות, בחשיבה חיובית…היא חושבת לעצמה שבעצם היא צריכה להגיד לו תודה על כך שבזמן שהיא לא נמצאת הוא עם הילדים שלהם, הוא, שומר על סדר היום שלהם, ועל הסביבה המוכרת והנוחה במקום לטלטל אותם לדירת החדר שלו. “אז מה זה אומר עליי” היא חושבת פתאום ועונה לעצמה “זה אומר שאני אסירת תודה, בכל מובן שהוא. אני אסירה בתודה שלי אליו” המים הופכים לרגע לקרים והיא מצטמררת מעצם המחשבה הזו על היותה אסירת תודה. מאוחר יותר, עם כוס קפה ופרוסה מעוגת השוקולד האהובה עליה, מתבשלת אצלה עמוק בפנים החלטה. היא חייבת לצאת מהבית הזה, חייבת ליצור בית רק שלה. בית בו תיווצרנה חוויות חדשות, בו היא תוכל להטביע את חותמה הבלעדי.
כעבור כמה שבועות, היא יושבת עם ילדיה ומביעה את רצונה לעבור לבית חדש במקום אחר. היא חוששת מאוד מהשיחה איתם. יודעת כמה הם קשורים לבית הזה בו נולדו וגדלו. ובכל זאת, למען עצמה, היא חייבת לעשות את המעבר הזה, אחרת תשתגע, או שתהיה מאוד עצובה.
הילדים מביטים בה בתימהון, הם לא חשבו שאי פעם דבר כזה בכלל יעלה על הפרק. “אמא את בטוחה שזה מה שאת רוצה?”, “ומה עם הגינה שהשקעת בה כל כך הרבה?”, “ומה עם המטבח שאת כל כך אוהבת?”
“ילדים אהובים שלי” היא לוקחת נשימה עמוקה, מחייכת את החיוך הכי גדול שלה ואומרת להם “הבית הזה גדול עליי. כבד עליי. כלכלית, תחזוקתית וריגשית. אתם לא ממש מרגישים את העול הזה אבל אני מרגישה אותו, ובעבור עצמי, אני חייבת לצאת מכאן. אז מה אתם אומרים אתם איתי???” שקט משתרר סביב השולחן. צעיר הילדים מפר את השתיקה ואומר לה “אמא, מה שתחליטי סבבה בשבילנו. משנה מקום משנה מזל, לא?!”
בחודשים שלאחר אותה השיחה, נרתמו כולם לחפש בתים אפשריים לעבור אליהם. כל האפשרויות נפסלו בזו אחר זו באמתלות שונות: פעם השכירות הייתה גבוהה מידי, ופעם הבית נראה מיושן. לאט, לאט דעכה ההתלהבות והיא שקעה לשיגרה הרגילה והניחה את תכנית המעבר בצד. ואז באה הקורונה, שגדעה באחת כל תכנית ארוכת טווח לשינוי. בבידוד הראשון שלה, אמרה לעצמה שטוב שהיא בבית הישן והמוכר, ככה היא יכולה להסתגר ביחידה שלה ולא להפריע לילדים בשאר הבית. בסגר הראשון, שמחה שהגרוש שלה גר קרוב, כך יכלו מידי פעם להרגיש משפחה בארוחות משותפות. בסגר השני כבר הרגישה פחות נוח. הכל נמאס עליה. המצב השביר כל כך, אי הוודאות הארוכה, הלימוד מרחוק של הילדים הצעירים, הקירבה, המוגזמת מידי לטעמה, של הגרוש, תחושת המחנק שנעשתה מוחשית עד כדי כך שלפעמים, לא ממש נשמה.
יום אחד, ממש כשלא הייתה מוכנה לכך, נתפס לה הגב התחתון. הכאב הקבוע הזה בזמן שעמדה, או ישבה ואפילו כשהלכה, הקרין זרמים לרגל השמאלית שלה והיא לא מצאה לעצמה מנוח. כשהגיעה אל המטפל שלה, הוא שאל אותה אם משהו כזה קרה לה בעבר, היא חשבה רגע ונזכרה שזה קרה לה לפני המון שנים. “את זוכרת מה קרה באותן השנים? כלומר באיזה הקשר זה קרה?” מילה אחת מילאה את חדר הקליניקה “בית”. המטפל הביט בה בסקרנות, וביקש ממנה להסביר. “זה קרה לפני הרבה שנים, לפני שקיבלנו החלטה לעבור לכאן” היא הסבירה לו. “אתה מבין, ההחלטה לעבור לכאן הייתה לא פשוטה, בכל זאת גרנו בצנטרום של הצנטרום, כבר היה לנו ילד והשני בדרך, כל אחד מאיתנו התחיל להתבסס בקריירה שלו ופתאום עלה הרעיון הזה לעבור ליישוב קטן, לבית עם חצר וגינה, רחוק מהמוכר והידוע לנו. שינוי משמעותי מאוד. אני זוכרת שלא ישנתי שבועות, היה קשה לי לקבל את ההחלטה לעשות את השינוי ואז נתפס לי הגב התחתון. בהתחלה חשבתי שזה מההריון שלוחץ על הגב התחתון ומשנה את היציבה…ועכשיו כשאני חושבת על זה, אני נזכרת שברגע שקיבלנו את ההחלטה שעושים את המעבר, ברגע שמצאנו בית שמתאים לנו, בשנייה שהבנתי שהשינוי הזה יהיה לטובה – הפסיק לכאוב לי הגב.” המטפל מקשיב לה ושואל מה קרה עכשיו שהכאב חזר והיא מספרת לו על הרעיון לעבור לבית אחר, למקום אחר. על איך נדחקה התכנית הזו בעקבות המציאות הנוכחית ועל חוסר השקט שלה והמחשבות שלא מרפות על הוצאת התכנית למעבר, אל הפועל.
“אז מה שאת אומרת לי זה שבעצם ברגע שתקבלי את ההחלטה לעבור, ברגע שתתחילי בצעד הראשון למימוש התכנית שלך כאבי הגב שלך יחלפו?” היא מחייכת אליו “כשאתה אומר את זה, זה נשמע כל כך פשוט….אני מניחה שככה זה בדיוק יקרה”
תשעה חודשים אחרי אותו הטיפול, היא עוברת בחדרים של מה שהיה הבית שלה ונפרדת מהם. תשעה חודשים. כמו הריון, והיום יום הלידה, היום בו חפציה ארוזים בדרכם לבית החדש שלה – שלהם.
כן, תשעה חודשים בהם קיבלה החלטה לעבור ולהעניק לעצמה ולילדיה בית חדש. בהם הכירה את האיש שנושא את חיבוקיה, האיש שהולך איתה יד ביד יחד. תשעה חודשים בהם מיינה את החפצים הרבים שלה, השאירה מאחור מה שלא נחוץ לה יותר בחייה החדשים, לקחה איתה רק מה שמשמח את ליבה, שממלא אותה בזיכרונות טובים.
היא סוגרת מאחוריה את הדלת. מאחלת לבית כל טוב ואהבה. ויוצאת לדרך חדשה כשהיא יודעת שמעבר לכל דלת נפתחת דרך חדשה.
