החיים החדשים של אנה – פרק שביעי

אנה חשבה לעצמה, מעט בחרדה, שעכשיו בוודאי תילקח לחדריו של האדון, שעדיין לא ידעה היכן הם, אבל עיישה הביטה בה במבט מוזר ואמרה: “הישארי כאן. הבנות יסדרו את החדר, והאדון יגיע לכאן. זה רצונו.”

בחוץ השמש החלה לשקוע כבר, צובעת את החלונות בכתום וזהב. אנה ישבה על שרפרף והתבוננה בזמן שחמש בנות צעירות פרשו על מיטתה מצעים חדשים וצחורים, שהדיפו ריח קל של יסמין, ומתחו מעל המיטה אפיריון של בדים דקיקים ושקופים בצבע זהב. הן הציבו שולחן ושני כיסאות מרופדים במרכז החדר, ועל מפת הקטיפה הארגמנית הניחו סידור פרחים לבנים, כלי חרסינה, שני גביעי בדולח ובקבוק של יין אדום כהה, לא עוד היין הפירותי והקליל שהבנות שתו דרך קבע.

בשמלת הארגמן והזהב שלה הרגישה אנה כמו חלק מהעיצוב, לא באמת עצמה, אבל היא הניחה שכך היה נהוג. היא הניחה את ידיה בחיקה והמתינה בסבלנות, החשש בתוכה הולך וגואה ככל שהאור נעלם מהחדר. כשסיימו הבנות לסדר הדליקו נרות מסביב לחדר ועל השולחן, חייכו אליה ויצאו.

אנה לא ידעה אם היא אמורה לעמוד, לשכב על המיטה או לשבת ליד השולחן, ולכן נשארה לשבת על השרפרף, אבל לפני שהספיקה להתלבט נשמעה נקישה בדלת, והיא זינקה על רגליה, כחכחה בגרונה כדי למצוא את קולה ואמרה: “יבוא…”

האדון נכנס לחדר, והיא ראתה מיד שהוא היה צעיר יפה תואר. הוא היה גבוה ורחב כתפיים, שיערו הבהיר נפל על עיניים ירוקות בערימה לא מסודרת, ושפתיו המצויירות התעקלו בחיוך קטן מתחת לאף רומאי. פחד אחד שלה נרגע.

האדון ניגש אליה, קד, נטל את ידה ונישק אותה, ואמר: “ערב טוב, אנה.”

פחד שני שלה נרגע, והיא בירכה אותו בחזרה: “ערב טוב, אדוני.”

הוא החווה בידו לעבר השולחן, והם התיישבו משני צידיו. האדון צלצל בפעמון כסף קטן שהיה מונח על השולחן, ובנות, לבושות בלא יותר מאשר בד שקוף ודקיק קשור סביב שדיהן וסביב חלציהן, נכנסו עם האוכל, מנה אחר מנה. אנה חששה לאכול, אבל האוכל הוכן תוך התחשבות במעמד, והיה קליל ומזמין – נתחי דג לבן ביוגורט, פלחי תאנים עם גבינה, סלט עלים טריים עם גרגרי רימון ואננס שלם, שממנו חתך האדון פלחים והגיש לה. הוא שאל אותה אם תרצה יין, ואנה הנהנה. הוא מזג לגביע שלה מהיין הכבד, ואנה גלגלה אותו בפיה, לומדת את טעמו.

“מה דעתך על היין?” האדון שאל.

אנה חשבה שעיישה לא הכינה אותה לשאלות הנוגעות לדעותיה, והיא לא ידעה מה התשובה שתרצה את האדון. לכן החליטה פשוט להיות היא עצמה. היא לקחה לגימה נוספת ואמרה: “אני לא מבינה גדולה ביין. בכפר שממנו באתי יין היה יקר המציאות, ובטקסים הדתיים והאירועים החשובים רק הגברים הורשו לשתות ממנו. היין הזה שונה מאד מזה שאנחנו שותות בדרך כלל. ביין ההוא אפשר להרגיש את הריח והטעם של פירות, הוא קליל ומתקתק. היין הזה אחר… הוא כמו ארוחה בפה… כמעט כאילו הייתי צריכה ללעוס אותו. רבדים שלו נגלים ככל שממשיכים לסובב אותו בפה… הפירות שלו אחרים… פחות פירות אקזוטיים ויותר גרגרים אדומים… ויש גם טעמים אחרים, שאני לא יודעת איך מכניסים ליין. נדמה לי אפילו שאני יכולה להרגיש עץ ו…מממ… כן, קפה?”

אנה הפסיקה, מרגישה מטופשת לגמרי. היא הרימה את עיניה אל האדון, מצפה ללעג, אבל הוא ישב והתבונן בה בעיניים פעורות, שפתיו פשוקות קמעה. “יש לך הבנה טבעית ביין שכמוה לא ראיתי עוד,” הוא אמר. “אני שמח שהבקבוק הזה לא מתבזבז עלייך. כל מה שאמרת נכון, ויש עוד הרבה יותר. אם תרצי, אלמד אותך להבחין בין יינות שונים, ועל התהליכים שהיין עובר כדי להגיע למה שתיארת עכשיו.”

זה לא היה סוג השיחה שאנה ציפתה לה בכלל, וזה היה נפלא!

“אני אשמח מאד!” היא אמרה וחייכה, אולי לראשונה. “זה מעניין מאד!”

“אמרת שבכפר שלך רק הבנים הורשו לשתות יין?” האדון שאל, “ספרי לי עוד על הכפר, על הורייך, אם יש לך אחים או אחיות, איך נראה היום שלך כשחיית בכפר…”

אנה לא ידעה אם זה היה היין שהשרה עליה נינוחות שכזו, או שנוכחותו של האדון, שכעת הבינה שהחשש שלה מפניו היה נטול כל סיבה, אבל היא נהנתה ממש. היא סיפרה לאדון על הכפר שלה באריכות, על הוריה, אחיה הגדולים וחברותיה, על חובותיה בבית והתקוות שהיו לה לעתיד, שלא הסתכמו בהרבה מאד מלבד לעזוב את הבית ולא להצטרך לטפל עוד בחזירים.

הזמן חלף בלי שהרגישה כמעט. הדבר היחיד שהעיב על הנינוחות המוחלטת שלה, כשעוד כוס יין ועוד כוס נמזגו ורוקנו, היה השמלה שלבשה, שאמנם היתה עוצרת נשימה ביופיה, אבל לא נוחה לישיבה ממושכת. אנה זעה באי נוחות בכיסאה, עד שהאדון שאל אותה: “לא נוח לך?”

אנה הסמיקה והשפילה את עיניה. “השמלה… לא נורא…”

האדון צחק. “אין ספק שהבנות יודעות לתפור שמלות מהממות, אבל הנוחות שלך לא עומדת בראש מעייניהן. יש לך בארון משהו קליל ונוח שאת יכולה להחליף אליו? לא נעים לי לחשוב שאת יושבת פה וסובלת בגללי.”

אנה לא ידעה מה לענות. האם מקובל שתפשוט את השמלה היפה ותחליף לבגד פשוט בפגישה עם האדון? ואולי אסור לה לסרב כי הוא רוצה לראות אותה עירומה?

האדון, שהבחין בהיסוס שלה, אמר: “קדימה, תביאי משהו אחר, את הבגד הכי נוח שלך. אל תדאגי, אפנה את גבי כשתחליפי.”

אנה היתה, בפעם השניה באותו ערב, בסיטואציה שלא היתה מוכנה אליה, והחליטה לחזור על אותה מדיניות – להיות פשוט היא עצמה. היא הלכה לארון והוציאה ממנו שמלה לבנה, פשוטה, מבד רך ונשפך, שנזל תמיד מעבר לכתף אחת, והגיע ממש עד קרסוליה. בהשוואה לכל הבגדים האחרים שהיו לה, השמלה הזו היתה צנועה וחסודה ממש. היא ביקשה מהתופרות להכין לה אותה כדי שיהיה לה מה ללבוש בחדרה, או כשיצאה מהאמבטיה. היא הראתה את השמלה לאדון, והוא הניד בראשו לשביעות רצון.

אנה היתה מבולבלת קצת. מכל התמונות שהיו לה בראש כשדמיינה מפגש עם האדון, היא לא דמיינה שהוא יסתובב בעוד היא מחליפה בגדים. מאידך, היא גם לא דמיינה שהוא יציע לה ללמד אותה על יין. זה היה מעניין. זה היה מסקרן. בלי שבאמת התכוונה לכך, היא אמרה: “זה בסדר, אתה לא צריך להסתובב.” היא קלטה שמץ של אכזבה במבטו, ומיהרה לתקן: “אני אעמוד פה, מאחורי דלת הארון.”

האדון חייך, והיא נכנסה אל מאחורי הדלת הפתוחה לרווחה, שהסתירה אותה מראשה ועד ירכיה בערך. היא הסירה את סנדלי העקב, ואז הבינה שאין לה שום סיכוי להתיר את שרוכי השמלה בעצמה. היא יצאה, נבוכה. על פניו של האדון עלה מבט שואל, אבל אז הוא חייך כשהיא הפנתה אליו את גבה, הראשתה לו את הקשירה הסבוכה ומשכה בכתפיה. הוא הבין מיד והתקרב אליה. כשעמד כך, קרוב, היא יכלה להריח אותו. הגברים בכפר הריחו מזיעה, או, אם תפסת אותם רגע אחרי מקלחת, באחד מהחגים, היה להם ריח של הסבון הקשה והמחוספס שבו השתמשו, שהזכיר קצת דיר עיזים. לאדון היה ריח אחר, כמו רוח קלה שעולה בערב מהים. הריח חדר לאפה והילך עליה קסמים. היא מעולם לא ידעה שריח יכול לגרום לרטיבות שהרגישה עכשיו מתחילה בין רגליה. אצבעותיו הארועות של האדון התחילו לפתוח את הקשרים, מדי פעם נוגעות בעורה החשוף, וזה רק גרם לה להיות מודעת יותר ויותר לגירוי, שכבר חשבה ששכחה. באור הנרות העמום האדון לא יכול היה לראות את הסומק שעלה בפניה ובצווארה, ואנה שמחה על כך. עם כל שרוך שנפתח התרופפה השמלה, עד שגבה העירום היה חשוף לגמרי, והדבר היחיד שמנע מהשמלה לנשור לרצפה היה שאנה אחזה אותה צמודה לשדיה. כשהשרוך האחרון נפתח אנה כמעט רצתה שהאדון יעשה משהו אחר עם האצבעות הארוכות שלו, אבל הוא פסע אחורה, ונתן לה לחזור אל מאחורי דלת הארון. אנה נתנה לשמלה ליפול אל הרצפה באנחת רווחה, ועורה, שהיה לחוץ בבדים הכבדים והרקומים, קיבל בשמחה את המגע הקליל והמלטף של השמלה הלבנה. ‘מגע קליל ומלטף…’ גלגלה אנה את המילים במוחה, בכלל לא חושבת על בדים ושמלות. היא הבינה פתאום שהאדון עומד שם, עיניו נעוצות בחלק התחתון של רגליה, שהיה הדבר היחיד שהיה גלוי. מבטו כמעט חרך אותה. היא לא ידעה איך ידעה שהוא מסתכל, אבל היא ידעה. היא ידעה שהוא ממשיך במבטו את הקו של רגליה למעלה, עד למקום שהן נפגשות, והמחשבה על כך סחררה אותה. היא החליטה לוותר על תחתונים, ויצאה מאחורי הדלת.

ואכן, הוא עמד שם, זרועותיו שלובות על חזו ומבטו בוער. אבל כשראה אותה, חייך ואמר: “או. את יפהפיה בעיניי גם ככה.” אנה הסמיקה שוב והשפילה את עיניה בחיוך. האדון החווה בידו על הכיסא, משך אותו אחורה בעבורה והתיישב רק כשישבה היא. הוא צלצל שוב בפעמון הכסוף והבנות הכניסו מיני מתיקה וקומקום תה חזק ומתוק, ועוד בקבוק יין.

אם אנה חשבה שעכשיו יקרה משהו, הרי שהיא התבדתה קליל. האדון חזר לשיחה שהיתה ביניהם קודם, שאל אותה שאלות על ילדותה בכפר וסיפר לה סיפורים מוזרים ממסעותיו בעולם. אנה לא חשבה אי פעם שיכול להיות לה נעים כל כך במחיצת גבר, שלא לומר גבר שלא הכירה. חצות הליל באה והלכה, והם דיברו וצחקו כאילו היו מכרים ותיקים. אנה לא ידעה מה פשר הדבר הזה, ולא היה אכפת לה. היא חגגה כל רגע. היה ברור לה שמטרת הערב האמיתית תיחשף בהמשך, ולמרות החששות שהיו לה, בפינה קטנה של מוחה היא ציפתה לזה.

פיהוק ענק קטע את הסיפור של האדון על האנשים במזרח, שם הגברים לובשים שמלות וחובשים טורבנים. “אני עייף,” הוא אמר. “נראה לי שהגיע הזמן שאלך לישון.”

אנה היתה המומה קצת. האם עשתה משהו לא נכון? האם היה בה משהו שדחה את האדון? מה תגיד עיישה? האם ישלחו אותה בחזרה לכפר?

אבל האדון חייך אליה, ולא נראה נרגז כלל וכלל. מה בדיוק התרחש פה?

האדון קם ממקומו, והיא קמה אחריו. הוא עמד רגע והסתכל עליה בחיוך, עיניו בוערות.

“את יכולה להתקרב לכאן?” הוא שאל, קולו מצטרד.

אנה פסעה אליו בזריזות. סוף סוף זה היה משהו שהיא הבינה. “אדוני רוצה ש…” היא התחילה לומר, כרעה על ברכיה מולו ושלחה את ידה לפרום את שרוכי מכנסיו, אבל הוא אחז בשתי ידיה והרים אותה על רגליה.

“לא, אדוני לא רוצה, ובבקשה, קראי לי מארק. רק רציתי לשאול אם זה יהיה בסדר לחבק אותך.”

אנה היתה בטוחה שנגזר גורלה. כנראה האדון מצא אותה כל כך לא מושכת שהוא לא רוצה ממנה שום דבר. דמעות עלו בעיניה, והיא הנהנה. האדון סגר את הפער ביניהם ואסף אותה בזרועותיו. הריח המשכר שלו אפף אותה, ועכשיו היא כבר הצטערה בכל ליבה שהוא אינו מעוניין בה. היא הניחה את ראשה על חזהו, אומרת לעצמה שכדאי שתהיה מהרגע הזה, כי הוא יהיה האחרון מסוגו, וכרכה את ידיה סביבו. מול הבטן שלה היא הרגישה גוש נוקשה ולוהט, ולאחר מספר שניות הבינה שלא הבינה שום דבר. אם האדון לא היה מעוניין בה, הרי שהגוף שלו אמר דבר אחר לגמרי! ושוב, בפעם המי יודע כמה באותו ערב, מצאה אנה את עצמה במצב שלא ידעה לצפות או לפרש, ובחרה שוב באותה מדיניות – להיות היא עצמה. היא חיבקה את האדון אליה כאילו לא הכירו באותו ערב אלא היו נאהבים, נשמה עמוק את הריח שלו וליטפה קלות את גבו. הוא הידק אותה אליו יותר, ידו האחת על מותניה, והשניה מונחת על כתפה החשופה, ולא עשה כלום, והחיבוק הזה היה מרגיע ומגרה בעת ובעונה אחת, ואנה פשוט נמסה לתוכו ונתנה לעצמה לצוף.

לאחר מה שנדמה כדקות ארוכות האדון התנתק ממנה, ובאצבעותיו היפות הרים את פניה אליו. הוא רכן אליה, והיא עצמה את עיניה והתכוננה לפגוש את שפתיו, אבל הוא נשק למצחה בעדינות ואז הרפה ממנה. ברגע זה, אם לא היתה זוכרת את מקומה, אנה היתה תופסת אותו ומנשקת אותו באופן יסודי, אבל במקום זה היא לקחה נשימה עמוקה, מודעת היטב לאפקט שזה גורם לשדיה, דרך השמלה הדקיקה, חייכה וקדה קלות. האדון, מארק, חייך, כאילו היתה זו בדיחה פרטית של שניהם, אמר: “לילה טוב, אנה,” הסתובב והלך.

אנה התיישבה על המיטה, שנותרה מסודרת למשעי, משחררת אוויר בנשיפה.

מה בדיוק קרה הערב??

היא זרקה עצמה לאחור בפישוט איברים, ובהתה בבדי האפיריון המבהיקים. היא החליטה לשאול מחר את הבנות ואת עיישה. עכשיו, אחרי שבילתה ערב עם האדון, הן בוודאי יסכימו לדבר איתה…

ובינתיים, לישון! אנה משכה עליה את השמיכה הרכה בלי להתפשט אפילו, וניסתה להרדם. היא היתה מותשת, והיין גרם לעצמותיה להרגיש כבדות מאד. ובכל זאת, השינה לא באה. ריחו של האדון נותר בחדר, והשאיר עמו את זיכרון קולו, המגע שלו… ואנה גילתה שהגירוי המציק בין רגליה חזר ביתר שאת. היא הרגישה נפוחה ונוקשה, שם למטה, ממש כמו הגוש הזה במכנסיים של מארק. היא ניסתה לשפשף את המקום מבעד לשמלה, אבל הגירוי רק החריף. בדיוק כשעמדה להכניס את ידה אל מתחת לשמלה נכנסו הבנות בשקט לפנות את כלי האוכל, כדי שהשאריות לא יירקבו בחדרה.

בתסכול היא קמה ויצאה מהחדר, משאירה אותן לסדר אותו. היא הלכה אל חדר האמבט, שבשעה כזו של לילה היה ריק מנשים. בריכת השיש הגדולה, שחוממה על ידי זרמי לבה תת קרקעיים, העלתה אדים ריחניים ומהבילים, ואנה הרגישה פתאום צורך לשטוף את עורה. היא השאירה את השמלה הלבנה על גדת האמבטיה, יחד עם מגבת נקיה ורכה, ונכנסה למים. המים החמים והמבעבעים הקיפו אותה, והיא השתרעה בתוכם וצפה על גבה, עיניה עצומות. היא חשבה שהמים ירגיעו אותה, אבל לאלפי הבועות הזערוריות על עורה היתה השפעה הפוכה, והזכרונות מהערב סירבו להרפות ממנה. הזרם משך אותה עד שרגלה נגעה בדופן, והיא התיישבה על ספסל האבן השקוע במים. בגבה ביא חשה פתאום את הסילון החזק שבקע מן הדופן, ונזכרה בפעם הראשונה שלה באמבט, עם עיישה והנשים האחרות.

אנה העיפה עוד מבט שאין שום נשים בסביבה, הסתובבה והתיישבה בפישוק רגליים מול הזרם. היא קפצה ממקומה כשבועות המים פגעו בדיוק במקום המגורה והנפוח, ובעזרת ידיה שינתה את התנוחה כך שהזרם יפגע קצת יותר למעלה, עד שתתרגל. היא עצמה את עיניה, נאחזת בדופן, ונתנה למים לתופף על כל הנקודות הבוערות מלבד זו שבאמצע. גניחות רכות נמלטו מפיה כשהבינה שלזה בדיוק היתה זקוקה. היא סובבה את אגנה לכאן ולכאן, מייצרת סוגי גירוי שונים במקומות שונים, ואז, כשהרגישה מוכנה, כיוונה את הסילון החזק בדיוק לאמצע, ידיה נאחזות בשיש החמים של הדופן, ונתנה למים לקחת אותה מעלה מעלה אל עבר שיא אדיר, כל גופה רועד, והיא מחניקה רק בקושי יללות.

כשהכל נגמר היא התנתקה מהזרם ונשכבה אחורה במים, מתנשמת בכבדות, ורק צפה בעיניים עצומות. הפעם הרגיעה היתה מוחלטת, ועייפות אדירה באה איתה.

אנה יצאה מהמים והתנגבה במגבת הגדולה והרכה, ואז פשוט כרכה אותה סביבה, וכך, בלי להתלבש, לקחה את השמלה שלה וחזרה לחדרה. הבנות סיימו כבר לסדר, והחדר היה חשוך, מאוורר ושקט. אנה נתנה למגבת ולשמלה ליפול לרצפה, ולעצמה ליפול למיטה, והספיקה רק למשוך אליה קצה של השמיכה, ואז השינה לקחה אותה.

לפרק השמיני לחצו כאן 

 לא מכירים את הסיפור? לפרק הראשון לחצו כאן

גל בלילה

גל בלילה, הבלוג של: גל ברקן

אם אתם מתחת לגיל 18, או פולניות מבוגרות, זה לא המקום בשבילכם! הפעם הראשונה שכתבתי אירוטיקה, עוד לפני ימי "חמישים גוונים", היתה ברומן הראשון שלי, "הסוד הקטן של יערה כוכבי". זה קרה לגמרי בטעות. מאז, זה קורה לגמרי בכוונה. סיפורונים קטנים על אהבה של גבר ואישה, כי בזה אני מבינה, שניגרים גם לחדר המיטות, ולא מתביישים לדבר על עונג.אבל מה אני חופרת? תהנו!

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

הינך מעל גיל 18?

ליצירת קשר

ליצירת קשר