באמונה שלמה

הגיע הזמן להתעסק עם אחת הפרות הכי קדושות – אמונה

• למה היא קיימת?

• מה הקשר בינה לבין אמון?

• האם בכלל צריך אותה?

הבהרה: כל האמור מהווה את דעתי בלבד.

תמיד טענתי שהמילה אמונה מתבזבזת עליי. אני לא מוצאת בה שום שימוש.

העולם הזה מורכב מדברים שאנחנו יודעים, ומדברים שאנחנו לא יודעים. חלק מהדברים האלה אנחנו יכולים לברר, כמו מה מזג האוויר בסינגפור כרגע, וחלק מהדברים אנחנו לא יכולים לברר, כמו האם יש חיים אחרי המוות, ומאיזה סוג בדיוק.

אמונה מאפשרת לנו לגשר על הפער בין ידיעה לאי ידיעה. באנגלית אומרים “קפיצת אמונה”, וזה בדיוק מה שהיא. היא מאפשרת לנו לנתק את הרגליים מהמוכר והידוע לעבר הלא ידוע, בלי להתרסק לתהום.

אמונה ואמון

אם ניקח את המילה “אמון”, היא עובדת באותה צורה.

אני לא צריכה לתת אמון במי שידוע לי היטב מה עושה או חושב. לתת אמון במישהו זה הימור, קפיצה מהידוע אל הלא ידוע, על ידי גשר מושכל. הוא יכול להיות מושכל עובדתית (האדם הזה ידוע כישר, אנשים אחרים אמרו, מעשיו מעידים עליו) או מושכל רגשית (הבטן אומרת לי שאפשר לסמוך עליו).

ההבדל בין “להאמין לו” לבין “להאמין בו” הוא ההבדל בין נקודה לקו. להאמין למישהו מדבר על עניין נקודתי, חד פעמי. להאמין במישהו זה להאמין לו לתמיד, כולל כשהוא רוצה לעשות משהו, וטוען שהוא מסוגל.

האם יש אלוהים?

אני עושה אבחנה נוספת לגבי הדברים שאינני יודעת – האם הם משמעותיים לחיים שלי כרגע, או שאין להם שום השלכה. למשל, אם אני לא נוסעת לסינגפור בעתיד הנראה לעין, לא מעניין אותי מה מזג האוויר שם.

אם ניקח לרגע את שאלת השאלות, הדבר שכולנו חושבים עליו בהקשר למילה “אמונה”, קיומו של אלוהים, הרי שלפחות לגביי אין לזה שום השלכה על חיי. הגיונית אני סבורה שאם קיים אל, ישות קוסמית עליונה ועוצמתית, ואכפת לו ממה שעושים גרגרי האבק שהיננו, אזי מה שאכפת לו הוא האנרגיות שאנחנו מוציאים ליקום, האם אנחנו חושבים טוב, עושים טוב, מרבים אהבה בעולם, או ההיפך.

אני לא מוצאת שאני זקוקה לעינו הפקוחה של הורה קוסמי כדי להקפיד שאני כל הזמן בצד הנכון של הסקאלה. לכן, לא מעניין אותי אם יש אל או אין, אם הוא אחד או קבוצה, האם יש אבולוציה שתביא גם אותי פעם להיות הדבר הזה, או שהוא מופע חד פעמי… ככה או ככה אני אעשה את מה שאני עושה.

עד כאן נשמע פשוט, לא? אז בואו נסבך אותי קצת

קחו את כל מה שמצוי בתווך בין ידוע ללא ידוע: רפואה לא קונבנציונאלית, חושים שמעבר לחמישה העיקריים, תורת “הסוד”.

רפואה לא קונבנציונאלית היתה נחשבת פעם רפואת אליל, משהו שעבד באוטו-סוגסטיה, כלומר שהמטופל האמין שזה יעזור לו, ולכן זה עבד. היום יש לנו “מכבי טבעי” ודומיו, שירותי רפואה משלימה במסגרת קופות החולים. מסד הנתונים האובייקטיבי התרחב עד כדי כך שהלא ידוע הפך לידוע. אלמנט האמונה של המטופל ירד מהפרק.

אז מה עושה אחת כמוני, שלא מאמינה בכלום?

מנסה. אם זה עובד, זה עובד. פשוט. ברגע זה עברנו לגדה של “ידוע”.

אוקיי, מילא מחטים, שאפשר לראות או להרגיש אותן, שיש ספר שמפרט את הנקודות לנעוץ אותן. מילא הומיאופתיה, שיש מאחוריה היגיון מדעי… שניה! מתי זיכרון של מים הפך לעניין מדעי?

אבל דברים כמו “אנרגיה אוניברסלית” (שיטת ריפוי דומה לרייקי) או תורת “הסוד”? בטח צריך איזשהו רכיב נפשי של המטפל והמטופל, לא? צריך אמונה!

זהו, שלא.

הלכתי ללמוד אנרגיה אוניברסלית באותה גישה. מנסים. עובד, עובד. לא עובד, לא עובד. איך אמא שלי אומרת? אם לא יועיל, לא יזיק. והשיט הזה עובד. היטב. עם קבלות. עם השנים פיתחתי את זה למקום שלי, לדברים שלא למדתי, כי ככה אני, וגם זה עובד. ובכל פעם שזה עובד, אני מופתעת. ככה זה כשאין אמונה…

את “הסוד” ראיתי לפני שנים. חברות שלי שלחו לי את הסרט עם ההערה: יא! הנה מישהי שחיה כמוך!

ועדיין, אין אמונה, אבל לנסות אפשר. התחלתי להשתעשע עם זה, להזמין חניות פנויות, ותקשיבו, זה עובד! עברתי לדברים יותר גדולים, וזה עדיין עובד. אם יש משהו שלא הצלחתי, זאת אני ששמה רגליים לעצמי. טוב, זה כבר היגיון ממש סיבובי, ויופי של דרך להגיד “זה עובד לפעמים, ולפעמים לא”. נראה לכם שאני לא יודעת? אז אני בודקת, ומוצאת איפה באמת שמתי לעצמי רגליים, ואיפה הפחד מנהל אותי מהפינות החשוכות. עדיין, זו לא הוכחה. אבל הקטע הוא שאני לא צריכה להוכיח שום דבר.

החוש השישי

מילדות אני חיה עם הרבה יותר מחמישה חושים.

אתם יכולים לחשוב שאני לא מי יודע מה מאוזנת, חיה בדלוזיות או סתם אהבלה, וזה יהיה הגיוני. אנשים שנוכחו בזה מכלי ראשון שינו את עמדתם, אבל באמת אין שום סיבה שתאמינו אם לא חוויתם את זה, איתי או עליכם באופן אישי. אני לא צריכה להאמין, אני יודעת. מאידך, אני גם לא חשה צורך להוכיח שום דבר.

וזאת בדיוק הנקודה. אולי בניגוד לאנשים אחרים, נוח לי לחיות עם סימני שאלה. אני לא מרגישה צורך לחלק את העולם ל”נכון” ו”לא נכון”. יש דברים שאני יודעת, ודברים שלא, וזה בסדר. זה בסדר לא רק לגביי, אלא גם לגבי אחרים, ואין לי בעיה עם זה שחלק מהאנשים יתחברו מיד לדברים שאני אומרת, וחלקם יחשוב שאני קצת מטורפת.

אבל איפה “אמונה” היא ברמה כל כך גבוהה שהיא הופכת לידיעה? ולמה?

אם יש דבר אחד שאני יכולה להגיד שאני מאמינה בו, הוא שהיקום מסתובב מאה אחוז לטובתי. אני יכולה להגיד שאני יודעת את זה כבר, כי כמו ברפואה אלטרנטיבית, הצטברו כל כך הרבה ראיות, שהדבר האמורפי לגמרי הזה, שאולי מוגדר בכלל לא נכון, הפך לידיעה.

אבל שוב, גם אם אני טועה, זה לא משנה את החיים שלי או ההחלטות שלי כהוא זה.

אולי כשאמונה היא בדרגה גבוהה מאד, כשהבטן, הנשמה, מרגישה וודאות, היא הופכת לידיעה, גם אם אין ראיות. רואים את זה היטב באהבה X (לא יודעים מה זה? בואו להרצאה). X הוא לעולם דו-צדדי. ומי שמאמין בזה, או יודע את זה, יודע שהוא נאהב גם אם הצד השני ייתן את כל הראיות לסתירה. כשאני מלמדת אני אומרת תמיד – אני לא מבקשת מכם להאמין. רק תנסו את זה קצת. אם לא הייתי מקבלת מדי יום הוכחות שזה נכון, לא הייתי מלמדת את זה. אבל אם אתם זקוקים לקפיצה הזו כדי להתחיל לחיות את החיים שלכם על מלא… קפצו.

לאחרונה יש משפט שחביב עליי: You do you

אני עושה את מה שאני עושה. אני אני, ולא משנה מה מסביב. במשך השנים צברתי דברים שעבדו לי, בחיים בכלל, בזוגיות, בהורות, באהבה, ואותם אני עושה, מקווה להביא ערך גם לעצמי וגם ליקום, להרבות אהבה בעולם.

בלי שום אמונה.

בידיעה מוחלטת, שאם יש אלוהים, הוא מבסוט עליי.