אנה התעוררה בבוקר, ומיד חזרו אליה בשטף מאורעות יום האתמול. היא שכבה עוד דקות ארוכות במיטה, מהרהרת בערב שעבר עליה, לפני שהצליחה לצאת מתוך השמיכות ולהתחיל את יומה. השמש עמדה כבר די גבוה בשמים, ואנה התפלאה שאף אחת לא באה להעיר אותה. היא ידעה שעיישה בוודאי כועסת עליה על שהזניחה את חובות הבוקר שלה, והחמיצה את ארוחת הבוקר עם הבנות. המחשבה על ארוחת הבוקר גרמה לה להבין שהיא רעבה מאד. היא התארגנה בזריזות ויצאה לכיוון המטבח. באחד המסדרונות הרחבים היא נתקלה בעיישה, נעצרה והשפילה את עיניה, מחכה לנזיפה, אבל עיישה התקרבה אליה וחיבקה אותה בחום. אנה הרימה אליה עיניים מבולבלות, וראתה שהיא מחייכת. “עוד לא אכלת?” היא שאלה.
“לא,” אנה ענתה, לא בטוחה איך להתייחס לשאלה, “אני בדרך למטבח עכשיו.”
“מצויין. תבואי לחדר שלי כשתסיימי?”
“אה… בוודאי, עיישה,” אנה מלמלה, עדיין לא מבינה למה עיישה נחמדה אליה אחרי שאיחרה לקום כך.
במטבח הושיבו אותה הטבחיות והכינו לה ארוחת בוקר ממיטב המטעמים, במיוחד בשבילה. היא מעולם לא ראתה אותן טורחות כך לגבי מישהי, חוץ מ… אהההה! אנה הבינה פתאום. חוץ מאותן הפעמים שבהן הגיעה למטבח מישהי שהיתה לילה קודם עם האדון. אנה לא ראתה את זה קורה יותר מפעם או פעמיים. האדון לא היה בטירה הרבה, ואולי כשהיה לא קרא לאישה אחרת כל לילה, או שאולי, בדיוק כמוה, הן הורשו לאחר להתעורר, ואכלו ארוחת בוקר בנפרד משאר הבנות.
שארה הגיעה לתורנות במטבח בדיוק כשאנה התחילה לאכול, והטבחיות הרשו לה לשבת עם אנה קצת.
“נו… ספרי!” אמרה לה שארה בהתלהבות.
“אמממ… דווקא חשבתי לשאול אותך דברים,” אנה אמרה. “לפני, אף אחת לא הסכימה לענות על השאלות שהיו לי, ועכשיו, במקום שיהיו לי תשובות, יש לי רק יותר שאלות.”
“בסדר. תשאלי, אם את מבטיחה לספר לי אחר כך את כל הפרטים.”
“מבטיחה. עיישה לא אמרה לי מה אנחנו בדיוק אמורות לעשות עם האדון, אבל הבנתי שאנחנו אמורות לעשות… אההה… דברים כאלה… כמו ש… את יודעת… כמו שלימדתן אותי לעשות, לא?”
“בוודאי. ולא עשית איתו דברים?”
“כן.”
“דברים כמו מה?”
“אכלנו.”
“ו?”
“דיברנו.”
“נו, אנה, את יודעת למה אני מתכוונת. הוא נגע בך?”
“אה, כן!” אורו עיניה של אנה. “הוא חיבק אותי!”
“חיבק אותך?? והיית עירומה?”
“לא. לבשתי שמלה. אבל לא את זו שנתנו לי. אחרת, נוחה יותר.”
“למה החלפת?”
“מארק אמר לי שחבל שלא נוח לי, ושאבחר את השמלה הנוחה ביותר שיש לי.”
שארה נראתה המומה. “מארק?”
“כן. האדון.”
“למה את קוראת לו מארק?!?”
“כך הוא ביקש.”
“והחלפת את השמלה מול עיניו?”
“לא. הייתי מאחורי דלת הארון.”
“את רוצה להגיד לי שהאדון לא ראה אותך עירומה אפילו?”
“לא.”
“ואת אותו?”
“ממש לא!”
השתררה שתיקה ארוכה. אנה איבדה את התיאבון ותחושה מקפיאה הלכה והתפשטה בבטנה. “שארה, תגידי משהו! ידעתי שאני עושה את זה לא בסדר! או שאולי אני כה מאוסה שהאדון לא רצה לראות אותי או לגעת בי… עכשיו עיישה תשלח אותי חזרה לכפר! למה לה להחזיק פה מישהי שהאדון איננו חפץ בה?”
שארה קימטה את מצחה היפה ושפשפה את עיניה. אחר כך טלטלה את ראשה ושתקה עוד קצת. לבסוף אמרה: “טוב, תקשיבי, מעולם עוד לא שמעתי על דבר כזה, ואני פה לא מעט זמן. עוד לא היתה אחת שחזרה עם סיפור כזה. אין לי מושג מה המשמעות של זה, אבל אני לא חושבת שזה דבר רע דווקא. אני מציעה שתלכי לספר לעיישה את כל האמת. היא בוודאי תדע לייעץ לך.”
“אני אמורה ללכת אליה אחרי ארוחת הבוקר. אני מקווה רק שהיא תיתן לי לבוא להיפרד מכן, ואולי לשמור אחת מהשמלות שלי. ברור שאין טעם להסתיר ממנה. האדון כבר בוודאי יידע אותה.” אנה נשמעה מדוכדכת.
“לכי,” אמרה לה שארה, “ובואי לספר לי מה היה. ואל תדאגי. לא נראה לי שעיישה תגיד לך לעזוב כל כך מהר.” היא חיבקה את אנה חיבוק חזק וחם והלכה לעזור לטבחיות. אנה קמה ועשתה את דרכה בחוסר חשק לחדריה של עיישה.
עיישה קיבלה אותה שוב בחיוך חם, ואנה הבינה שכנראה עדיין לא שוחחה עם האדון. היא הגישה לה תה חם ומתוק בפינת ההסבה שלה, ואז ביקשה שאנה תספר לה על הלילה עם האדון. אנה חזרה שוב על כל מה שסיפרה לשארה, ועל פניה של עיישה הלך והתפשט מבט תמה, אבל לא כועס. נדמה היה לאנה שהיה אפילו איזה חיוך זעיר בקצות שפתיה. כשסיימה לדבר לגמה עיישה מהתה שלה, ואז אמרה: “הסיפור שלך לא רגיל. קודם כל, נשמע לי שהיה לך ערב מהנה, ואני שמחה על כך. אחד הדברים הראשונים שאני בודקת הוא שהבנות שלי נהנו. שנית, מה שקרה אתמול בערב יכול להתפרש בדרכים שונות, ואשמור לעת עתה את דעתי על כך. את תמשיכי כרגיל, ונראה לאן דברים יתגלגלו.”
“אז לא תשלחי אותי חזרה לכפר?” אנה שאלה, הקלה מתפשטת בה.
“לכפר?? הו, לא! ילדתי, למה שתחשבי כך? מקומך כאן, איתנו.
“תודה, עיישה!”
“אין על מה. ועכשיו, את יכולה ללכת לעזור לשארה ולטבחיות. הן מנסות כמה מתכונים חדשים לקראת הנשף.”
שארית היום של אנה עברה כרגיל. שארה שמחה לדעת שהשיחה עם עיישה עברה בהצלחה, והן עמלו במטבח עד לשעות אחר הצהריים המאוחרות. כשסיימו, הלכו להתרחץ באמבטיה המשותפת הגדולה, וסיבנו זו את זו בספוגים הגדולים והרכים, מסירות מעצמן את עמל היום. משום מה, אנה מצאה את עצמה חושבת על מארק, והתפלאה שהיתה בה אכזבה על שלא תראה אותו שוב הערב. היא הזכירה לעצמה שכנראה לא תראה אותו שוב בכלל, אלא רק מרחוק, אולי, והאכזבה רק התגברה בה. היא דחקה אותה ממוחה. ממילא לא היה לה מה לעשות בעניין. היא חשבה אולי להעזר שוב בזרם שבבריכה כדי להרגיע את עצמה, אבל כל הבנות היו שם, והן היו צריכות לצאת כבר ולהתלבש לקראת ארוחת הערב. כשיצאה וכרכה עצמה במגבת לבנה וגדולה, הגיעה אחת מעובדות הבית הצעירות, ולאחר שסרקה לרגע את החדר בעיניה, מצאה את אנה ונישה לדבר איתה בשקט, כך שרק היא תשמע. “האדון ביקש שתבואי לחדרו,” היא אמרה בשקט, ואנה הופתעה שוב, הפעם מהשמחה הפרועה שהתפשטה בתוכה. “אני לא יודעת…” היא התחילה לומר. היא לא עברה אף אחד מהטקסים של אתמול. לא היתה לה שמלה חדשה ומיוחדת או מי שתסדר את שיערה, ויותר מכל, לא היה לה מושג היכן נמצאים חדריו של האדון. “בואי איתי,” לחשה לה הנערה, ואנה הלכה אחריה, המגבת עדיין כרוכה סביבה. כששאר הבנות היו מחוץ לטווח השמיעה אמרה לה הנערה: “האדון ביקש שתעברי קודם בחדרך ותלבשי בגד פשוט ונוח, ואז שאקח אותך לאכול איתו בחדריו.”
אנה הנידה בראשה לאות שהבינה, והן הלכו לחדרה. היא בחרה שמלה בגון יין כהה, קצרה מלפנים וארוכה מאחור, שהיתה עשויה מאותו בד רק ונעים של השמלה הלבנה. היא היתה פתוחה מלפנים עד הטבור, אבל הוחזקה במקומה על ידי שרוך שעבר מצד לצד ולבסוף נקשר למטה. היו לאנה שמלות יותר צנועות, וגם חליפות מכנסיים, אבל היא חשה צורך לבחור בשמלה הזו דווקא. את שיערה הלח השאירה ליפול על כתפיה, גולש וטבעי.
חדריו של האדון נמצאו בבניין אחר בכלל, בצדו השני של הגן, ואנה חשבה שזה הגיוני. הנערה שהביאה אות דפקה בדלת ואז נעלמה כמו הרוח.
“יבוא,” נשמע קולו של האדון מבפנים, והלב של אנה החיש קצת. היא עטתה על פניה מבט קליל ונכנסה. האדון היה עסוק במשהו ליד שולחן כתיבה ענק מעץ מהגוני כבד. כשנכנסה הרים את ראשו וחייך אליה. “אה, אנה! היכנסי בבקשה. כמה טוב שהסכמת לבוא!” הוא מיהר אליה והושיט אליה את שתי ידיו. כשהתקרבה אליו בשמחה חיבק אותה, אולי רגע אחד יותר מדי בשביל חיבוק ידידותי. אנה לא העזה אפילו לחשוב מה זה אומר. הוא פסע צעד אחד אחורה ואמר: “רעבה? השולחן ערוך כבר בחדר השני.”
אנה היתה רעבה, והודתה בכך, והם עברו דרך סט דלתות כבדות לחדר אוכל פרטי, שם שולחן עגול היה ערוך בכלים יפהפיים. במרכז השולחן היו כמה כלים גדולים, שמהם עלו אדים מעוררי תיאבון. לא היה שם אף אחד חוץ מהם, ואנה תהתה האם עליה להגיש להם את האוכל, אבל האדון אמר: “שבי, הרגישי בנוח,” ומשך בעבורה את הכיסא. הוא הרים את הפעמונים הכסופים מעל הכלים הגדולים וגילה את תכולתם. באחד היה תבשיל בשר מעל אורז עם צימוקים וצנוברים, ובשני תבשיל כלשהו מירקות ירוקים. כלי גדול נוסף הכיל ירקות טריים חתוכים גס, והיו כלים קטנים יותר עם סלטים אחרים.
“מה להגיש לך?” מארק שאל, ואנה היססה. זה לא היה האוכל שהיתה אמורה לאכול לפני פגישה עם האדון. זה היה אוכל כבד וממלא, שיפיל עליה תרדמה. אבל זה היה האדון, ככלות הכל, והוא לבטח ידע מה הוא רוצה, והיא באמת היתה מאד רעבה, והכל נראה טעים כל כך… ולכן היא ביקשה לטעום קצת מהכל, והחיוך על פני האדון הבהיר לה שזו היתה הבחירה הנכונה. מארק מזג לשניהם מים קפואים מקנקן שעמד שם, ויין ענברי וניחוחי מבקבוק זכוכית.
“לחיי מה נשתה?” הוא שאל, אחרי שהתיישב בעצמו.
“לחייך?”
“לא. זה משעמם. נשתה לחייך, ולחיי תגליות חדשות.”
אנה לא הבינה על מה הוא מדבר, אבל השאירה את השאלה לשלב מאוחר יותר, ובינתיים השיקה איתו כוסות, ואז שניהם התפנו לאכול. בזמן שאכלו שאלה אותו אנה במה היה עסוק קודם, והוא סיפר לה על פתיחת נתיב סחר חדש והסחורות האקזוטיות שהוא מתעתד להביא. “טעמת פעם מנגו?” הוא שאל.
“מנגו? מה זה? אני חושבת שלא.”
“זה פרי אקזוטי, כתום-ירוק ומתוק מאד. טוענים שהוא מעודד אהבה. כשאביא כאלה, אתן לך לטעום.”
השיחה התגלגלה משם לנושאים אחרים, ולמרות שניסיון החיים של שניהם היה שונה מאד, לא השתררה שתיקה מביכה אף לא לרגע. אנה לא חשבה שיהיה כה קל לשוחח עם גברים. אולי זאת היתה אחת התגליות החדשות ששתו לכבודה.
אחרי האוכל שניהם חשו כבדים ומנומנמים, וגם היין פעל את פעולתו. מארק הציע שישכבו קצת במיטה, על הכריות הגדולות, וימשיכו לדבר שם. אנה, שלא ידעה כבר למה לצפות ממנו, הסכימה, והם נשכבו במיטה בבגדיהם והמשיכו לדבר. העייפות הלכה והשתלטה על אנה, וראשה, שנשען על ידה, נשמט פעם ופעמיים. מארק צחק והציע שתניח עליו את הראש. אנה הניחה את הראש בשקע הכתף שלו, והוא כרך את זרועו סביבה. זה היה נעים מאד, מרגיע, אבל גם עוד משהו. העייפות של אנה החלה לפוג, ונראה היה לה שגם גופו של מארק דרוך יותר מקודם. ידו טיילה בקלילות על גבה, והוא צד לרגע את מבטה, כאילו שואל אם זה בסדר. כשאנה חייכה אליו, חייך בחזרה והמשיך. אנה היתה מתוסכלת מעט. היה ברור לה עכשיו שהוא לא מוצא אותה דוחה או מכוערת. אחרת לא היה מזמין אותה לסעוד עמו. ואם כך, למה הוא לא עושה את מה שהוא אמור לעשות? התסכול לא הביא אותה לשום מקום. אבל אולי משהו אחר כן יביא? היא חיקתה את מארק, נותנת לידה לטייל על זרועו, על חזהו ובטנו, אבל כשידה המשיכה במסע למטה, הוא עצר אותה בחיוך והחזיר את ידה למעלה. היא הבינה, והגבילה את עצמה לאזורים המותרים. כשראשה על חזהו, היא יכלה לשמוע את פעימות ליבו מאיצות, והבינה שעשתה נכון. הם שכבו כך, חבוקים, מתלטפים, מדברים בשקט. לאט לאט השיחה דעכה, הליטופים הואטו…
בפעם הבאה שאנה פקחה את העיניים, היה בוקר בחוץ. ראשה היה עדיין מונח על חזהו של מארק, שעדיין ישן בשקט. מארק, או מישהו אחר, משך את השמיכה מעליהם וכיסה אותם בלילה, אך שניהם היו עדיין לבושים. אנה לא ידעה מה לחשוב. זה כבר הבוקר השני שמארק הפך למוזר מאד. היא קמה בזהירות ובשקט, הלכה להשתמש בשירותים, לשטוף את פניה ולצחצח את שיניה בעזרת מברשת שיניים חדשה שהיתה שם, ואז עברה לחדר האוכל. על השולחן היה מונח קנקן קפה טרי, והיא מזגה לעצמה כוס ולגמה ממנו. היא חשבה האם להתחמק החוצה מהחדר, כי היא שוב איחרה למטלות היום שלה, אבל ניסיון היום הקודם לימד אותה שכאשר היא עם מארק, החוקים אינם חלים, ולכן החליטה לחזור למיטה. היא עמדה והתבוננה גרע בגבר הצעיר הזה, שישן במיטה, והוא היה יפה בעיניה מאד, וליבה התכווץ כשהסתכלה על פניו השלווים. אולי היה זה המצב המוזר שהיתה בו, אבל היא עשתה משהו שהפתיע אפילו אותה – היא פשטה את שמלתה ונכנסה אל מתחת לשמיכה בתחתונים בלבד, חוזרת בדיוק לאותה תנוחה ממנה יצאה לפני זמן לא רב.
התנועה העירה את מארק, והוא פיהק והתמתח כמו נמר ארוך וגמיש, ואז חיבק אותה אליו ונאנח. לתודעתו המנומנמת חדרה התחושה שמשהו שונה בה, והוא פקח את עיניו וחייך אליה, ידו מלטפת את גבה לכל אורכו. “את…?” הוא השאיר את השאלה לא גמורה, ואנה, מרגישה פתאום אמיצה מאד, חייכה והנהנה. “זה לא הוגן,” הוא אמר. “אם לך מותר, אז גם לי מותר.”
“קדימה,” אנה חייכה אליו שוב, מרגישה תחילתו של דגדוג נעים שהכירה.
“טוב, טוב. תני לי לקום לצחצח שיניים קודם, שלא תמותי מהריח. מיד אשוב.”
מארק קם ונבלע בחדר השירותים לדקות ארוכות, ואז, בדיוק כמוה, הלך לקחת לו כוס קפה וחזר לחדר.
כשנעמד למרגלות המיטה המבט בעיניו היה אחר כבר. רעב, כך חשבה אנה לעצמה, ולא ידעה למה. היא אהבה את המבט הזה. מארק משך באיטיות את השמיכה מאנה, עד שכל גופה העירום היה גלוי לפניו, ורק הביט בה, נושם בשקט. אחר כך הוא הסיר את חולצתו ומכנסיו, ואנה ראתה בליטה נוקשה מקדימה, שחשבה שהיא יודעת מה היא. הוא לא הסיר את התחתונים או נגע בה, אלא בא לשכב לצידה, הפנה את פניה אליו, הביט בעיניה ושאל: “אני יכול לנשק אותך?”
אנה הנהנה, ומארק נרכן אליה, חזהו כמעט נוגע בשדיה, וליטף את שפתיה בשפתיו. התחושה היתה מהפנטת, מבעירה. אנה מצאה את עצמה משתוקקת להיצמד לעורו החשוף, ולכן שלחה את ידיה להצמיד אותו אליה. הפעם הוא נענה לה ונצמד אליה. לשונו הגיחה מבין שפתיו לתייר בפיה, והיא חיקתה אותו בדיוק. כשהלשונות שלהם נפגשו הן רקדו ריקוד חיזור כזה, שאנה לא חוותה מימיה, והיא התחילה לחוש רטיבות בין רגליה. נדמה היה לה שמארק אפילו לא שם לב, אבל האגן שלו נע מולה קדימה ואחורה בתנועות קטנות ורכות, מחכך את הבליטה שלו כנגד הפרח שלה, שרק הלך ונרטב. אנה רצתה שהוא יחכך עוד, ולכן כרכה עליו את רגליה והצמידה אותו אליה.
מארק עזב את שפתיה והתחיל לרדת מטה בנשיקותיו: לצווארה, לכתפיה, ואז לשדיה, מוצץ את הפטמות ומשתעשע בהן באצבעותיו. אנה ידעה שהיא אמורה לתת לו לעשות כרצונו, אבל היא היתה רוצה שיעשה מה שעשה גם אם הוא לא היה האדון. היא השתוקקה מאד למשהו, היא רק עוד לא ידעה למה. מארק ירד עוד למטה, מושך איתו את התחתונים שלה, והיא נבהלה. היא לא ידעה מה היא בדיוק אמורה לעשות, אבל מה שזה לא יהיה, היא ידעה שהיא אמורה לעשות אותו, לא הוא!
היא רצתה לעצור אותו, אבל היא גם כל כך רצתה שימשיך! היא הצליחה למלמל: “אבל אני אמורה… לא אתה…”
מארק הפסיק, ואנה רצתה לנשום לרווחה ולבכות בעת ובעונה אחת. “את צריכה לעשות מה שאני רוצה, נכון?”
“כן,” הסכימה אנה בעצב מה.
“ובכן, זה מה שאני רוצה. אז עכשיו תפשקי את הרגליים הכי הרבה שאת יכולה, ואל תזוזי.”
אנה ידעה שהיא נוטפת שם, למטה, ולא היה לה נעים שמארק יראה את כל זה, ולכן היא היססה לרגע, אבל הוא אחז בשתי ירכיה ופישק אותן לרוחב המיטה כמעט, ואז, ללא שו היסוס מצידו, הוא צלל אל ביניהן, הישר למרכז הפרח שלה, ולשונו ושפתיו החלו לחולל בו פלאים. הוא מצץ בעדינות כל חלק בנפרד, ליקק ממנה את כל העסיס שנטף ונתן ללשונו לרקוד את אותו ריוקד מטורף ומהיר, הפעם עם הדגדגן שלה. אנה חסמה את פיה בכף ידה, להחניק צרחה, וגופה רעד והתעוות, אבל היא לא העזה לזוז. שריפה מוכרת החלה לבעור במרכז גופה, שנעשה קשה, חם ופועם, וכשמארק הושיט יד וצבט בעדינות פטמה אחת שלה, הבעירה הפכה להתפוצצות של ממש, כמו הזיקוקים שראתה פעם ממרחק, מעל הטירה, כשאמא שלה אמרה לה שמתקיים שם נשף, ואנה צרחה, וכל גופה נזרק ללא שליטה, ואז הכל נדם. התכווצויות ורעידות המשיכו לטייל בגופה, ומארק בא לשכב על ידה וללטף את פניה.
אנה נזכרה בתפקידה והתכוונה לקום ולנסות לפחות לעשות אותו דבר בשביל מארק, אבל הוא השכיב אותה בעדינות בחזרה ואמר: “הכל בסדר. את לא צריכה לעשות כלום.”
“אבל אני רוצהההה…” אנה כמעט ייבבה.
“ראית פעם… אמממ… גבר?”
אנה הסמיקה. “ראיתי את האחים שלי, כשהיו תינוקות, ואת החזירים והסוסים בכפר. זה הכל.”
מארק צחק.
“באמת. אבל אני רוצה לדעת!”
“באמת?”
“כן.” אנה לא חיכתה לאישור או רשות. היא הניחה את ראשה על בטנו של מארק ומשכה למטה את התחתונים. זה לא היה מאד שונה ממה שראתה, רק הרבה יותר גדול, והרבה יותר יפה. אנה תהתה אם הוא רגיש באותה מידה כמו הפרח שלה, ואם לשון תענג אותו, ולכן היא ניסתה. היא ליקקה אותו לכל אורכו, ואז ליקקה רק את הכיפה, רק את החיבור של הכיפה לבסיס, כל חלק של הבסיס בנפרד, ואת שני הכדורים בבסיסו אחד אחד. מארק גנח ללא שליטה, והיא הבינה שכנראה שגם הוא רגיש. היא נזכרה איך מארק מצץ כל חלק בפרח שלה, ואיך זה גדש אותו בדם ובזרמי עונג, והחליטה לנסות את אותו דבר. היא הכניסה את האיבר לפיה ומצצה אותו, סוחטת ממארק גניחות הנאה הולכות ועולות. היא היתה ממשיכה עוד, אבל משום מה הפרח שלה המשיך לנטוף, ותחושת ריקנות השתררה בו. היא הרגישה שהוא זקוק למשהו. מבלי לחשוב עלתה והתיישבה על המוט הזקוף.
כן! זו בדיוק היתה התחושה שחיפשה! היא הביטה בפניו של מארק, ונראה היה לה שזה גם מה שהוא חיפש. היא המתינה לרגע שבו פקח את עיניו ושאלה אותו: “זה טוב לך? ככה זה אמור להיות?”
“זה טוב לי,” הוא אמר בקול צרוד. “כן, ככה… בדיוק ככה… כן!”
הפרח של אנה נטף ופעם, התמלא ורטט, והיא רכבה על מארק בקצב הולך ועולה, מרגישה התפוצצות נבנית בה עם כל נעיצה. כבר לא היו אדון ונערת כפר, לא היו מארק ואנה. היו רק שני כלים שלובים שהתאימו באופן מושלם, ושהחיכוך ביניהם הוליד בעירה. אנה נעה יותר ויותר מהר, יותר ויותר עמוק, יותר ויותר חזק, ומארק אחז במותניה כדי לשלוט בקצב, ואז, ברגע אחד, הבעירה התפצצה, ואנה זרקה את ראשה אחורה וייללה כחיה פצועה, ומארק צעק, ואז הכל נדם. אנה התמוטטה על החזה של מארק, מתנשמת. לאט, מאד לאט, היא החליקה ממנו ונשכבה לידו, בדיוק כמו שהיו קודם. הוא חיבק אותה אליו, משך מעליהם שוב את השמיכה, והם נרדמו חבוקים.
…
