כתבתי היום על עצמי באחת הקבוצות בפייסבוק שאני אדם שלא פוחד מכלום וזה נכון. גם אחרי ששנת 2021 התחילה מבחינתי ממש רחוק מלהיות מושלמת.
גם אחרי שהשנה, כן 2021, כבר הספקתי לחוות שברון לב גדול ואם תגידו לי שלפחות הבריאות נשארה לי, אז תטעו, כי יש לי סימפטומים שחלקם שייכים לקורונה וחלקם פשוט מה שהם וסביר שיעברו בקרוב.
אז האם מותר לי אחת לעשור או שניים להתלונן, לבכות ולהתבאס ממש עד עמקי נשמתי? ברור שכן,כי אי אפשר רק להנות ושיהיה כל הזמן נפלא. (לא שכל הזמן נפלא, אבל בכל זאת).
אז נכון שלא פוטרתי או יצאתי לחל”ת, אבל אם נראה לכם שקל וכיף להיות מורה בשנת 2021 אז אתם טועים, כי יש לי תלמידים שאני מכירה את תמונת הנושא שלהם בזום טוב יותר מאשר אותם ואין כבר את המגע הישיר והחשוב כל כך.
אז נכון שיש לי מלא חברים, אבל רק מעטים מהם אני פוגשת בשבועות האחרונים בגלל הסגרים והבידודים האלה.
אז נכון שיש לי את הילדות שלי, אבל גם הן סובלות משירות צבאי משונה ומלא בידודים, מבי”ס חדש שהיא רק עברה אליו ולא הספיקה להכיר אף אחד כמעט ומעדיפה להיבלע בטלפון שלה בקריאת סיפורים (לפחות באנגלית) ומבת גדולה שהשתחררה מהצבא עם אנרגיות לבלוע את העולם ואז הקורונה טרפה לה את חייה ושמה לה סטופ בשנים הכי יפות שלה.
אז נכון שיש הזדמנות חדשה להכיר אנשים חדשים דרך פייסבוק ואפליקציות, אבל הם לא הוא בימים הטובים שלו והם לא מי שהמוח והלב שלי זקוקים לו. הם לא מבינים אותי ואת השיח שלי, הם לא יודעים איך לגעת בי, בעיקר במקום החשוב, בלב.
אז נכון שיש הזדמנות להיות יותר בבית ולהנות מהבית המושלם שבניתי לעצמי, אבל גם הקירות הכי מקושטים וחמים לפעמים סוגרים על הלביאה שבי, שמחפשת לרוץ במדבריות החיים ולגלות מחוזות חדשים.
אז נכון שיש לי את עצמי, האחת שהכי מאמינה בי, דוחפת אותי להתקדם, דוחקת בי להעיז כל הזמן, לקום כשאני נופלת, אוהבת, תומכת וחזקה כל כך שרק אני יודעת איך להרים אותי בכל נפילה, אבל גם לי מותר להתאבל על מה שאיבדתי, על מה שכואב ועל רגעי חולשה שאני לומדת מהם איך להיות חזקה יותר אחרי זה.
ינואר 2021 הציבה לי רף גבוה ברשימת האתגרים של חיי וכרגיל אני האחרונה לברוח מאתגרים. אני אנשום עמוק ואקח כוחות בתקווה לקראת פברואר מאתגר פחות, מרץ נעים יותר, אפריל מרומם יותר עד שאגיע לדצמבר ואוכיח לינואר 2021 שהוא לא הצליח לשבור אותי.
בהצלחה לשנת 2021 – נתקלת בי ולא תנצחי.
