על שיטות לפתרון במתמטיקה ושיטות לפתרון בחיים

6002cf67302f6.png

הגבוה ואני, למי שלא יודע, למדנו באותה כיתה בתיכון. הוא היה הגאון של הכיתה בריאליים, ואני בהומניים. ככה יצא שהיו לשנינו ציונים טובים בהכל. אבל לפעמים, כשהוא היה מנסה ללמד אותי מתמטיקה, זה היה נגמר בעצבים הדדיים.

כשהפכנו להורים, קרה שהיה צריך ללמד אחת הבנות משהו. יום אחד הבתשלאשתו אמרה לי ככה: אני מעדיפה שאת תלמדי אותי. אבא כל כך גאון, שהוא רק מסתכל על השאלה, והוא רואה את הפתרון, ואז הוא רק צריך לחזור אחורה לכתוב אותו, והוא לא מבין למה אני לא רואה אותו כמוהו.

את חכמה, אבל לא גאון כמוהו, ובגלל זה היית צריכה ללמד את עצמך שיטות, טריקים, שאותם את מלמדת אותי, וזה מה שעוזר לי.

לאחרונה חשבתי על זה שוב, על הדרכים השונות שלנו לפתרון בעיות.

כשאני רואה משוואה מסובכת, אני יודעת שאם אנסה, כמוהו, לראות את השורה האחרונה, זה רק יכניס אותי ללחץ, כי אין לי מושג מה היא תהיה. לכן, אני מתעלמת מהסוף, והמטרה היחידה שאני רואה לנגד עיניי היא לקחת את הדבר המסובך הזה ולפשט אותו. שורה מתחת אני כותבת את אותו דבר, קצת יותר פשוט. אני לא רצה, ולא קופצת שלבים. שורה מתחת לשורה השניה, אני כותבת עוד שורה, עוד ביטוי, קצת יותר פשוט.

זה כמו השרשראות שהיו מסתבכות לאמא שלי במגירה, והתחביב שלי היה לשבת להתיר את כדור הפלונתר הזה. הראיה שלי היתה מצטמצמת רק לקצה שאחריו בחרתי לעקוב, והייתי משחררת אותו מעוד לולאה ועוד קשר, ופתאום, בלי ששמתי לב, הכל היה נפרם ומסתדר.

אז במתמטיקה, רק מזה שפישטתי את הביטוי, יצרתי קשרים בין הזוויות במשולש או פתחתי סוגריים, פתאום, בלי ששמתי לב, הפיתרון היה עולה כבר מתוך השורות. זה מה שלימדתי את הקטנה. אחלה טריק.

היום, האנשים שבאים שאייעץ להם, שאטפל בהם, הם כמו משוואות מהמעלה החמישית, פלונתר ענקי של העבר שלהם, ההווה שלהם והעתיד שלהם, מעורבב עם אנשים אחרים.

ולפעמים הם יושבים פה ושואלים אותי: “אבל למה אנחנו מכוונים פה? מה את ממליצה? מה את רואה בעתיד?”

ואני אומרת להם, בשיא הכנות – אין לי מושג.

זה נורא מלחיץ לכוון למשהו ספציפי, כשלא מבינים את המשוואה, כשכל השרשראות קשורות זו בזו.

זה גם לא נכון.

הטריק הוא להתחיל לפתוח, בזהירות, בסקרנות, בלי למהר. לשחרר את העבר, ללמוד שיטות בהווה, ולתת לעתיד לעלות לבד מתוך הדברים.

למדתי כבר לבטוח בתהליך. למדתי שהכלים ישתנו לפי הצורך, ושאני רק חלק ממנגנון שלם שמיועד להרבות אהבה בעולם.

זה מספיק לי.

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 53 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (וכלבה), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים", מרצה ומטפלת. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר