שוויצרית!
אם היה לי שקל על כל פעם שאמרו לי את זה בשנות ילדותי, יכולתי להשוויץ עכשיו בבית נופש בשוויץ, כנראה.
אבל אני הבת של אבא שלי, והייתי מסבירה בשוויון נפש מוחלט שאני לא שחצנית. אני יודעת מה אני כן ומה אני לא. אם אני לא, אני לא מעמידה פנים שכן. ואם אני כן, אני לא אצטנע באופן מזוייף ואגיד שלא.
לעולם החיצון יש כמובן השפעה על זה. לא רבה מאד, אבל בכל זאת, גם אני אנושית…
למשל, אני יודעת שאני חכמה, אבל אני אנצל כל הזדמנות להיבחן על משהו, בין אם הוא לימודי ובין אם הוא בחיים האמיתיים, לעמת את המוח שלי מול בעיה סבוכה, ולפתור אותה, כדי להוכיח לעצמי שלא דמיינתי, ולא משנה מה יגידו לי.
מאידך, מעולם לא חשבתי שאני יפה, עד שבאו אנשים, ובראשם הגבוה, ונתנו לי מסובבת קטנה לראש. אני עדיין לא חושבת שאני יפה, אבל אני מוכנה להשאיר את זה באופציה. זה המקסימום שלי.
ברור עד כה? מודעות עצמית. פשוט.
שחצנות וביטחון עצמי
מתי אנשים נחווים בעיניי כ”שחצנים”? כשהם מתהדרים בנוצות לא להם, מהללים את עצמם על משהו שאין להם, בין אם הם משקרים לעצמם, או לעולם כולו.
מתי אנשים נחווים כ”בעלי עודף ביטחון עצמי”? כשהם למעשה חסרי ביטחון עצמי, ומחפים על כך בעודף ברוואדו (מילה שהיא איכשהו קשורה לשחצנות, אבל יותר אקטיבית). אישית, אני רואה דרך זה תיכף ומיד, ובמקום להתרשם מהרעש, ולפעמים ההתייחסות הבריונית, אני חומלת עליהם, ומחבקת את הילד חסר הביטחון שיושב שם בפנים, ואז כולם מתפלאים למה רק אליי מתנהגים אחרת…
אדם בעל ביטחון עצמי לא צריך לצעוק, הוא לא צריך להגיב על כל שטות שמישהו אומר עליו, גם אם היא לא נכונה. זה משעשע אותו. אדם בעל ביטחון עצמי עומד על ה”בלטה” שלו, בשקט ובחיוך.
גם זה עוד יחסית מובן, נכון?
היבריס
ולכן הדהים אותי שבשבוע שעבר גיליתי שאני חוטאת בהיבריס.
היבריס הוא חטא הגאווה, אבל אני בכוונה משתמשת במילה אחרת, כי זו גאווה אחרת מכל מה שתיארתי לעיל, הרבה יותר סבוכה, עמוקה ובניואנסים הקטנים.
היבריס אומר שאתה מייחס לעצמך יותר מדי חשיבות במרקם הכללי של הדברים.
המבלבל הוא, שזה דווקא לא יוצא החוצה כ”אני שווה יותר”, אלא כ”אני לא מספיק טוב!”
למשל אני, הבנתי בשבוע שעבר שאני כועסת על כל מי שבעיניי מוציא שם רע לאהבה, על כל מי שמדבר בבורות, בקלישאות, בסימני קריאה, במקום בסימני שאלה, בענווה, בחקירה מתמדת.
הבנתי שאני מתוסכלת על כל אחד בעולם (ואלה כל כך הרבה מיליארדים של אנשים!!) שלא חי באופטימום שלו, כמוני, או לפחות מכוון לשם והולך כל יום את הדרך.
ולא רק זה, אני מאשימה את עצמי על זה.
אני קטנה מדי בשביל הייעוד שלי, אני מאכזבת אותו. אני לא מקריבה את עצמי על המזבח של ה”אלוהים” שלי. אני ישנה עד מאוחר ומשחקת בטלפון ומגיבה בפייסבוק ועושה בינג’ים של סדרות בנטפליקס עד הבוקר, כשיכולתי לכתוב עוד משהו, לפתח עוד נקודה, ואף יותר מכך, לשווק, לשווק לשווק… ולא בקטע של כסף, אלא בקטע של להגיע ליותר אנשים שירצו ויוכלו ללכת את הדרך הזאת איתי.
וזאת יוהרה. זה היבריס. לחשוב שהכל עליי, שאני כל כך חשובה במארג הכללי של הדברים, שאם אני עושה מרתון האנטומיה של גריי, כל העונות, אז העולם יתמוטט.
את כל זה הבנתי במים, בזמן ששחיתי, וכמעט התבלבלתי ובלעתי מים… אבל רק כמעט.
כי היקום, בכל השבוע שלפניו, הראה לי שמשהו לא בסדר, משהו זקוק לכיול מדוייק יותר אצלי.
וזה זרק אותי הישר לדבר הזה ,שמילדות יש לי איתו בעיה, והבנתי שהנה השיעור הבא שלי, שנוגע לשורש ממש, והוא באמת בניואנסים. הבנתי שבאותו שבוע, באמת עמדתי במקום לא נכון.
איך יודעים? כשעומדים במקום הנכון הכל קל, בלי מאמץ כמעט.
ואז חשבתי על הרב, שהיה ברור לי שגם הוא זועם, וגם הוא מרגיש שהוא לא מספיק נגד הגל העכור הזה של להוציא שם רע למה שהוא מאמין בו. על דברים אחרים, עובדתית, אבל התחושה היא אותה תחושה. כל אחד והאלוהים שלו, והוא מכבד את שלי, כפי שאני את שלו. אנחנו לא עושים תחרויות. וכשחשבתי עליו, עלו לי מיד שתי מילים בראש: דלת אמותייך.
זה החזיר אותי לתחילת ההתמחות שלי, גיל עשרים וקצת, שאז הסברתי לשותפה במשרד עוה”ד את “תיאוריית האדוות” שלי, שלפיה אני לא צריכה לשנות את העולם, אלא רק את מעט האנשים שסביבי, והם יגעו באנשים שסביבם, וכך הלאה, עד שזה יגיע לכל העולם. ואלו רק מילים אחרות לומר “דלת אמותייך” – תתרכזי במה שסביבך. פוקוס!
אז יצאתי מהמים והלכתי לדבר קצת עם הרב.
וזה מה שהוא אמר לי:
כן, גם לי יש נפילות כאלו, שאני חושב לרגע שאני משהו ואז נזכר שבעצם אני לא. גם אלהים זז מ׳אני׳ ל׳אין׳, כדי לזכור את ארבע אמותיו ולקבל פרופורציות. אז בעצם אותו רגע שחשת קטנה וחסרת אונים הוא באמת רגע של גאווה שעבר לך. עכשיו את באמת גדולה.
אז אני לא יודעת אם אני כבר גדולה, אבל אני יודעת שגדלתי, כי ממש באותו יום אנשים חזרו להגיד לי שראו את ההרצאה המוקלטת, וידעו לנתח את מערכות היחסים שלהם לפי זה, ולמדו מזה המון, ומישהי עם המון תארים בפסיכולוגיה כתבה לי שזה גאוני והיא לוקחת את זה למטופלים שלה, ועוד שני אנשים באו להתחיל ייעוץ אישי.
היקום היה מבסוט עליי. הוא אמר לי – עכשיו את עומדת במקום יותר נכון.
וקצת התביישתי בעצמי. כי אני כל הזמן אומרת שאסור לנו לקחת את עצמנו ברצינות! פעם, כשאוציא את הספר של “פילוסופיה בשנקל”, אני מתכננת לכתוב מתחת לשם הספר “ספר לשירותים”, כדי להזכיר לכל מי שקורא לא לקחת אותי, את הספר או את עצמו יותר מדי ברצינות.
זה שעושים עבודת עומק לא אומר שצריך להתאמץ או לסבול כל הזמן, או שאי אפשר להשתעשע עם זה.
אז אם אתם קולטים אותי בעוד התקף תסכול על זה שלא כל העולם יודע מה זה אורז או זרקור, תזרקו איזו בדיחה על חשבוני, להזכיר לי שבסך הכל החיים דבש פצפצים, ודי משעשעים, אם מסתכלים עליהם נכון.
