פינג פונג פחד

603531775fd80.png

כשהיינו קטנים, משחקים היו חלק מהיומיום שלנו, הדרך לתקשורת חברתית, פורק המתח הלאומי.

איכשהו, מיד כשאנחנו מתחילים לדשדש את דרכנו בעולם הסבוך של אהבה ומערכות יחסים, הדבר הראשון שמלמדים אותנו הוא לשחק.

“תמיד שהוא יאהב אותך קצת יותר”

ככה סבתא שלי נהגה להגיד לי. שהוא ירצה יותר, שהוא ירוץ יותר.

ובואו… יש בזה גרעין של אמת.

איפשהו במוח הזוחלים שלנו, אנחנו רוצים תמיד את הבלתי מושג.

הוא נעטף הילה מסתורית של נחשקות מבחינתנו.

טוב, יש חריגים.

אני חריגה.

מעולם לא התעניינתי דווקא בזה שכולן רצו, רק בגלל שכולן רצו אותו. בדרך כלל קצת דחה אותי התעופה העצמית הזו. לפעמים זה גרם לי להיות ממש רעה לבחור הזה.

לא נורא. קצת איזון עוד לא הרג אף אחד.

וגברים (בהכללה גסה. יש גם כאלה שלא) בנויים אחרת. הם נולדו להיות ציידים. הם חולים על אתגר.

אז מה את עושה אם את ממש ממש אוהבת אותו, אבל רוצה שהוא ירוץ אחרייך?

נכון, את משחקת.

את משחקת “חם-קר”, מתחממת כלפיו ומתקררת באופן רנדומלי, או בתגובה להתנהגות שלו.

את משחקת “נשיקה-סטירה”, הגרסה האגרסיבית יותר של זה.

את משחקת “אחת, שתיים, שלוש… דג מלוח!”, זזה רק כשהוא בדיוק לא מסתכל, ומבלבלת אותו. או “מתחשקת” (לא מכירים את הקטע? הנה הפוסט: מתי נתחשק? )

ומה אתה?

אתה משחק “מחבואים”, וכשהיא פוקחת את העיניים אתה לא שם.

אתה משחק “חמש אבנים”, יש אבן אחת שהיא הראשית, אבל היא משמשת לך לאסוף עוד ארבע אבנים על הדרך…

עד כאן טוב ויפה.

זה שלב החיזור, וחיזור הוא משחק, וגם דרמה, וזה כל הכיף שלו.

ואז…

אנחנו לוקחים את המשחקים האלה איתנו לתוך מערכת יחסים שבנויה על אהבה, ופה מתחילה הבעיה.

והמשחק הנורא מכולם הוא “פינג פונג פחד”

אין מערכת יחסים שלא חוטאת בזה. אין.

אם נדמה לכם שכן, תחשבו שוב, יותר לעומק. לפעמים זה כל כך בקטנות שלא רואים.

כולנו סובלים מחרדת נטישה ברמה זו או אחרת.

אין פה אף אחד שבגיל שלושה ימים לא בכה, כי היה רעב, ולאמא שלו לקח יותר משלוש דקות להגיע. שלוש דקות בעיניי תינוק בן שלושה ימים זה נצח, ובנצח הזה הוא ננטש על ידי מי שאמורה לאהוב אותו ולהגן עליו יותר מכל, והוא עומד למות כתוצאה מהנטישה הזו.

הרגע הזה נמצא ב”מוח הזוחלים” של כולנו, ועל הרגע הזה כולנו יכולים לשחק אצל אחרים.

יש אנשים, כמובן, שיש להם פחדים הרבה הרבה יותר גדולים, שמעוגנים באירועים מכוננים בחייהם, ולא רק בימים שהיו תינוקות. רובנו ככה. אני רק אומרת שאם יש מישהו שחושב שאין לו פחד, הוא טועה.

אז איך משחקים פינג פונג פחד?

בואו ניקח דוגמה שלעולם לא תקרה במציאות:

הגבוה יוצא בבוקר לעבודה, לא מספיק לתת לי נשיקה קודם, וכשאני מתקשרת, עונה קצר.

העובדות: יש לו דוח שנתי על הראש, והוא מאחר, ועוד משכורות, ועוד מיליון דברים, וכולם צועקים עליו שדחוף.

הפרשנות של מוח הזוחלים שלי: הוא לא אוהב אותי יותר.

לפעמים זה עושה סיבוב דרך תרשים זרימה הגיוני, כביכול:

הראיתי לו יותר מדי אהבה לאחרונה => הוא לוקח אותי כמובן מאליו => הוא לא אוהב אותי.

או: השמנתי => הוא לא נמשך אליי => הוא לא אוהב אותי.

נכון שכשאני כותבת את זה ככה זה נשמע דבילי?

אז מוח הזוחלים לא מתקשר את זה בצורה ברורה, וכל מה שאנחנו מרגישים היא תחושה לא נעימה, עלבון, אולי דמעות בגרון, כעס…

ואז, מה אנחנו עושים?

הפחידו אותנו, מפחידים בחזרה.

זה יכול להיות להתקרר, לא ליצור קשר, ואם הוא יוצר, להית קצרה ותמציתית. זה יכול להיות מניעת חיבה גופנית כשכבר כן מתראים. זה יכול להיות דיבור על מי התחיל איתנו היום בפייסבוק או בחיים…

עד שהוא יבין שהוא היה לא בסדר והוא פגע!

אבל הוא לא מבין.

איך יבין אם לא הסברנו?

אז הוא עושה את מה שמוח הזוחלים שלו אומר לו: הוא הודף את הכדור בחזרה, ומפחיד.

לפעמים זה כל כך בניואנסים, כל כך בקטנות, שקשה לתפוס את זה.

זה נגמר באחת משתי דרכים:

או “פוס משחק” – הולכים לישון בלילה, וכשקמים, זה “התאדה” כבר.

או פיצוץ – זה מגיע למריבה, שבדרך כלל לא קשורה בכלל לנושא (למה לא הוצאת את הפח???), יש מוצא לרגשות הרעים, לפעמים דמעות, וזה נגמר.

אבל מערכת היחסים ממשיכה לצבור מטען אנרגטי שלילי, בקטנות. המטוס שלכם צובר אט אט יותר ויותר משקל עודף.

מה עושים?

שלב א’ – להודות. לא לקרוא את הפוסט הזה ולהגיד “מה?!? אצלי אין דבר כזה!” אלא לבדוק את עצמכם כל הזמן, בניואנסים. לחפש את הרמזים – תחושת עלבון, דמעות בגרון, כעס.

שלב ב’ – לבדוק את העובדות. לשנן כל הזמן Not everything is about you. להפריד עובדות מדרמה.

שלב ג’ – לזכור כל הזמן את השרשרת כעס=כאב=פחד.

שלב ד’ – לפעול אחרת.

לפעול אחרת

אחרי שזיהינו איפה אנחנו משחקים פינג פונג פחד, צריך לעבור למשחק אחר, למשל מסירות. מספיק לחבוט בכדור בכוח במטרה שהצד השני לא יוכל להגיע אליו.

הגיע הזמן לתקשורת שמכוונת שהצד השני יוכל לתפוס את הכדור, להעברות רכות ומכוונות היטב.

הגיע הזמן ל”תקשורת פתוחה, כנה והוגנת”

אופציה 1 – להרגיע את עצמכם ולהמשיך בשגרה. נגיד בסיפור (הדמיוני לגמרי!) שלנו – הוא מגיע הביתה, ואני מחכה לו עם חיבוק חם, ושואלת איך היה היום שלו. במצב כזה הוא גם ירגיש בטוח לספר לי איזה יום נורא עבר עליו.

יתרונות: הבנתי בלי לשאול למה לא חזר אליי מיד/היה קצר. ביססתי את מעמדי כחברה הכי טובה שלו. נתתי רוח מתחת לכנפיים של מטוס מערכת היחסים שלנו.

אופציה 2 – למתקדמים, ובנוסף לאופציה 1 – לדבר על זה. בערב, בנחת, להגיד: שתדע, שזה מפחיד אותי כשאתה עונה לי ככה קצר. אני מרגישה לא אהובה. אני יודעת שאתה אוהב אותי… זה רק מרגיש לי ככה.

יתרונות: נתתי לו כלי עבודה לפעמים הבאות. שמתי דלק במטוס מערכת היחסים שלנו, שיוכל לטוס יותר גבוה לאורך זמן, ולא רק באותו רגע.

הבעיה: צריך לשחרר את הפחד שלנו להיפגע, להינטש, ולהיות הצד שעושה צעד ראשון.

היתרון: על כל פעם שתיפטרו מפחד, יהיה פרס מהיקום. מבטיחה. ואם תתמידו, הצד השני ישקף את ההתנהגות שלכם בפעמים הבאות, ויהיה הוא שעושה את הצעד הראשון, ואולי, רק אולי, תפסיקו לשחק פינג פונג פחד.

עדיף בינג’ בנטפליקס. באחריות.

Photo by Alexander Jawfox on Unsplash

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 53 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (וכלבה), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים", מרצה ומטפלת. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר